ידידים יקרים ואהובים,
היום התחלנו את הקבוצה הטלפונית החדשה של 12 הצעדים, ושמחתי מאוד למצוא את רוב החברים הקבועים מהפורום משתתפים בשיחה, מזדהים ומספרים על עצמם. בקבוצה השתתפו לא פחות משלושים(!) חברים, שזה צעד גדול מאוד עבור הקהילה הדתית-חרדית בארץ, שסוף סוף יוצאת ממצב ההכחשה וההדחקה למצב של טיפול בוגר בבעיה הבוערת.
לפני תקופה התפרסם מאמר בעיתון היהודי המקומי של לייקווד (ניו ג'רסי) בו כתב מישהו את סיפורו האישי כמכור, דבר שגרר המון תגובות. לא תאמינו אבל חלק גדול מהתגובות טענו שזה שטויות ואין כזאת תופעה, והיו כאלו שהרחיקו לכת וטענו שהמכתב מזוייף... מנהל האתר שלנו פרסם שם מאמר תגובה שבו הוא מזמין את הספקנים לבקר רגע בפורום ולראות בעצמם עד כמה רחבה התופעה.
זהו, אחרי שיצאנו לדרך, הגיע הזמן להתחיל לצעוד. לא לחינם נקראת התכנית "צעדים" כי אנחנו ממש צועדים בה ומתקדמים מצעד לצעד. הצעד הראשון הוא לא "צעד 1" אלא "צעד אפס" זה הצעד בו אנחנו מצטרפים בכלל לקבוצה ומוכנים להתחיל לעשות ולעבוד. כחלק מהצעד הזה, ישנה חשיבות לכך שכל אחד ישתתף עד כמה שהוא יכול באופן אקטיבי ולא רק להאזין באופן פסיבי או לקרוא כאן באתר. אני בטוח שיש כאלו ששואלים את עצמם מיד: למה? הרי כאשר אני משתתף בשיעור בהלכה והכל מובן לי - זה בסדר גמור. כאשר אני משתתף בקורס מחשבים והכל מובן לי - זה מצוין. למה כאן צריך להשתתף ולספר ולדבר?
אוקיי, שאלה טובה באמת. אז ככה, קודם כל אנחנו לא בקורס ולא בשיעור. אנחנו לא לומדים שום "ידע" חדש שלא ידענו קודם לכן. אנחנו מנסים ללמוד ליישם את הצעדים. אז בעצם זה אומר שאדם יכול להיות בפורום ובטלפון כל החיים, לקרוא תובנות נפלאות להרגיש שהוא מתקדם כל הזמן כי הוא "למד" עוד טריקים למאבק שלו, אבל בעצם הוא לא התקדם כלום. זה כמו אדם שרוצה להגיע לחנות, נעמד בפתח הבית ומדמיין את כל הדרך שהוא רוצה לעשות, אבל לא צועד בפועל. איזה משמעות יש לזה שהוא יודע את הדרך? אין משמעות. המשמעות היחידה היא הצעידה עצמה.
אבל זה לא רק זה. הנקודה הזאת של העשיה בפועל עוד תחזור כאן הרבה פעמים, אבל הענין של הקשר עם אנשים אחרים יש בו נקודה חשובה מאוד. הרי ברור שהתרופה שלנו צריכה להיות בדיוק הפוך מהמחלה שלנו. המחלה היתה התנתקות אז התרופה תהיה התחברות. במשך שנים ארוכות כל מה שעשיתי היה להתנתק. להתנתק מעצמי, להתנתק מאשתי, להתנתק מהמחשב, להתנתק מהמחשבות וההרגשות שלי וכן הלאה. אז כעת התרופה שלי עומדת להיות בדיוק הפוך: להתחבר. וזה הולך מבפנים החוצה. קודם כל אני צריך להתחיל להתחבר לעצמי, ומיד אחר כך להתחבר לחברים האחרים בפורום או בטלפון. כל פעם שאני נמצא ברגע של אתגר ונסיון, במקום לברוח ולהתנתק אני עושה את ההיפך: אני מתחבר. אני מתקשר אל אחד החברים מהקבוצה ומדבר איתו על המצב. מספר את כל הקשיים והרגשות שעוברים עליי ולא מצפה לשום עצה מפוצצת אלא לחיבור פשוט. ואז אני עושה אותו דבר עם הקב"ה. אני מתחבר אליו ומדבר אליו.
אז לכל אלו שכבר כותבים ומרגישים כמה זה נפלא ומשחרר - תמשיכו ככה. ולאלו שבנתיים היו כאן אורחים ובעיקר צפו - הגיע הזמן להירשם ולהתחיל לכתוב. זה יעזור לכם להחלמה.
באהבה,
זלמן
