לפי איזה סקאלה אנחנו מחליטים מהו מכור קל ומהו מכור כבד? בדרך כלל לפי סוג השימוש בתאווה. צופה בפורנו? מכור קל. הגעת למגע אנושי? מכור כבד. רק צופה ולא מאונן? בקושי מכור. וכן הלאה. הרעיון הוא פשוט, ולפיו אנחנו מדרגים את רמת ההתמכרות לפי מה שנראה לנו גרוע יותר מבחינת נקודת המבט הדתית/ערכית שלנו.

אבל הדרך הנכונה לבדוק את רמת ההתמכרות היא שונה לחלוטין. למעשה, כדי לבדוק את רמת ההתמכרות צריך לבדוק מה משפיע על המוח שלנו בצורה חזקה יותר, או באופן יותר סצפיפי: איזה סוג התנהגות גורם להצפת המוח בכמות גדולה יותר של דופמין.

הכל מתחיל ונגמר בדופמין שהוא חומר כימי שהמוח דורש. כאשר אנחנו "נהנים" ממשהו, זה אומר שרמת הדופמין במוח שלנו גדולה, וממילא כאשר אנחנו מרגישים "כמיהה" למשהו, זה אומר בעצם שהמוח שלנו מצפה למנת דופמין.

לא מדובר כמובן רק בהנאה ממין או כמיהה לפורנו אלא בכל דבר שהוא. אם ניקח את האוכל כדוגמא אז זה עובד מאוד פשוט: ככל שהמאכל יותר מתוק ויותר עתיר בקלוריות אנחנו יותר נהנים ממנו ויותר משתוקקים אליו. למה? לא בגלל הטעם ולא בגלל הקלוריות אלא בגלל מנת הדופמין המוגברת שהוא מספק לנו. מהסיבה הזאת, אף אחד לא מפתח "כמיהה" לחסה, כיון שרמת הדופמין שהמוח מקבל ממנה היא נמוכה, וממילא גם ההנאה ממנה היא נמוכה.

אבל רגע לפני שאנחנו עוברים להשוואה של צפיה בפורנו לעומת קיום יחסי מין אמיתיים, צריך להכיר מושג נוסף בשם "אפקט קולידג'". גם כאן הרעיון הוא פשוט, וקל להבין אותו באמצעות מחקר שנעשה על עכברי מעבדה. לקחו עכבר זכר והכניסו אותו לכלוב של נקבות מיוחמות והוא כמובן קיים יחסי מין שוב ושוב עד שנמאס לו. בשלב זה הוא פשוט נשכב בצד ולא נענה לליקוקים ולחיזורים של הנקבות סביבו. החוקרים הוציאו את הנקבות האלו והכניסו נקבות חדשות לכלוב, וראה זה פלא - הזכר החל שוב לקיים יחסים עם הנקבות, עד ששוב נמאס לו והוא נשכב בצד. כשהכניסו נקבות חדשות - הוא התעורר שוב לחיים...

המחקר הוכיח שכמות הדופמין במוח גדלה כאשר מדובר במשהו חדש, ולכן למרות שהעכבר כבר מיצה את עצמו, הוא יחזור שוב לפעילות מינית כאשר רמת הדופמין במוח שלו תעלה, בעת שיראה אפשרויות חדשות שלא היו קיימות לפני כן.

[במאמר המוסגר, זה יסביר את ההנחה שקיום יחסי מין עם האישה אינו מוגדר כנפילה בעת החלמה מהתמכרות למין, למרות שמבחינה מעשית זה בדיוק אותו דבר כמו קיום יחסים שלא עם האישה, וזאת כיון שהאישה היא כבר לא "חדשה" (גם כאשר שומרים על טהרת המשפחה ויש יותר ריגוש מאשר בלי זה), וממילא ההשפעה של יחסי מין רגילים על המוח היא נורמלית ולא נכנסת לקטגוריה של ההתמכרות. במילים של התוכנית זה ההבדל בין "תאווה" לבין "יחסי מין". תאווה זה כאשר לוקחים פעולה נורמלית (במקרה שלנו - יחסי מין) ומשתמשים בזה בצורה לא נורמלית (כאשר עושים את זה בצורה שמפוצצת את המוח בדופמין)].

אז מה קורה כאשר אנחנו צופים בפורנו? זה כבר ברור. אנחנו יכולים לראות עוד ועוד דברים חדשים כמעט בלי הגבלה, ולהגביר את רמת הדופמין שלנו במוח לרמות שרק סמים קשים יכולים להביא. המוח שלנו למעשה לא בנוי בכלל לאפשרות של הצפת דופמין שכזאת, כיון שעד לפני פחות משני עשורים לא היתה שום אפשרות ריאלית להביא אדם לכמות גדולה כל כך של מראות בזמן קצר כל כך, באופן שיוכל להזרים עוד ועוד דומפין למוח שמתלהב עוד ועוד כיון שהכל חדש עבורו.

מה שקורה למוח אחר כך זה שהוא מתרגל לכמות הדופמין הזאת ומתחיל לדרוש אותה (זה בעצם מה שאנחנו מכנים כמיהה), ואחרי תקופה זה כבר לא מספיק לו והוא דורש יותר. גם כאן עולם הפורנו הוא התשובה האוליטימטיבית לדרישה הזאת כיון שהוא יכול להגביר את המינון כל הזמן, הן מבחינת כמות והן מבחינת "איכות". כך אנחנו הופכים למכורים לפורנו, שזה בעצם אומר שצרבנו במוח שלנו את הדרישה להצפת דופמין וכעת אנחנו מוכרחים לעמוד בכך כיון שאם לא, אנחנו מרגישים צורך - אמיתי לחלוטין - להשתמש בפורונו.

לכן, גם אם אנחנו "רק" צופים בפורנו, כדאי שנבין שזה לא בהכרח טוב יותר מדברים אחרים מבחינת הנזק למוח שזה גורם לנו, ובודאי לא מבחינת הקושי שיש לנו להיגמל מכך.

ממש טוב לי לקרוא את זה כעת.

לפעמים דברים יותר פשוטים מפורנו וממין כבר מפעילים אצלי חושים שמשחררים דומפין ועוד שאר חומרים רעילים.

תודה, דברים מאלפים! מעניין איך כל זה משפיע על ההרגשה אחרי. למה כשאנחנו פועלים בדפוסי התמכרות ההרגשה אחרי גרועה. האם זה בגלל תחושת הכישלון או שגם זה משהו פיזיולוגי.

תודה סוד על הדברים! (וגם על המאמר המוסגר... :D)

אני מרגיש שכשאני מצרף את הידע הפיזיולוגי לתמונה, הרבה יותר קל לי להתמודד על המחשבות שעולות ודורשות ממני להיכנס ולראות פורנו. ההקלה שאני חש כשאני פוטר את זה באמירת "טוב זה רק המוח הדפוק שלי שהרגלתי אותו לכל כך הרבה דופמין" אני פשוט יכול להמשיך הלאה ולקבל את עצמי ואת הרצונות שעולים לי כל הזמן...

תודה חברים.

שלומק'ה, 

אכן המטרה של הבאת הדברים היא כדי לעזור לנו להבין את המצב שלנו. יחד עם זה, צריך להיזהר מאוד מהמלכודת לפיה ההבנה מספיקה, כיון שזה לא מחזיק מעמד. דוקא כאשר אני מבין את המחלה שלי, אני יודע טוב יותר ששום ידע שבעולם לא יכול למנוע מהמוח שלי לפתח את תופעת הכמיהה, ושום ידע בעולם לא יכול לעצור אותי מלעשות הכל כדי לצרוך תאווה על מנת למלא את החסר הכימי במוח שלי.

הידע עוזר בעיקר כדי להוריד את רמת הבושה והאשמה, כיון שאני יודע שאני חולה ומבין כיצד זה פועל, וממילא הרבה פחות מתבייש בכך, ויותר משקיע בעבודה להישאר נקי רק להיום.

אדם יסודו,

ברור שגם ההרגשה שאחרי היא משהו פיזיולוגי, וזה גם פשוט ביותר. כל תהליך של הצפת דופמין במוח עובד בעקומה קבועה שנראית כמו רכבת הרים בלונה-פארק. היא מתחילה בעליה מתונה שעולה ועולה עד שהיא מגיעה לנקודת השיא, ומיד באותו רגע מגיעה הנפילה החדה.

למשל אדם רעב, פותח את המקרר ורואה סטייק עסיסי. עם המחשבה הראשונה עליו, רמת הדופמין מתחילה לעלות, והיא ממשיכה ככל שהוא מתקרב לקראת הביס הראשון. כאשר הסטייק מונח בצלחת, הריח מתפשט והוא לוקח את הסכין והמזלג, רמת הדופמין במוח מגיעה לשיא, אבל מהרגע שהוא עושה את הביס הראשון, הרמה מתחילה לצנוח, וככל שהוא אוכל יותר, הרמה ממשיכה לרדת, עד שלבסוף הוא לא מעוניין לסיים בכלל את מה שהעמיס על הצלחת.

בצפיה בפורנו הדופמין יכול לעלות ולעלות, עד הרגע בו אנחנו מגיעים ל"שיא", ואז יש צניחה ענקית. אבל שלא כמו אדם רגיל שאוכל סטייק, אצלנו המוח התמלא בכמות כל כך גדולה של דופמין, שמיד כשהוא מתרוקן, אנחנו מרגישים ריקנות איומה. ההרגשה הזאת היא קודם כל פיזית לחלוטין, דהיינו שהמוח התרוקן מהחומר שעשה לו טוב כל כך, וכעת הוא משדר אותות מצוקה.

אז כמו בלונה פארק, לאן מובילה הירידה החדה בתחילת רכבת ההרים? כמובן לתת תנופה לקראת העליה הבאה (ולא מגלים לנו בשלב הזה שכל העליה הזאת גם היא מובילה רק לירידה נוספת, מטורפת אפילו יותר). לכן, כאשר עוברות כמה דקות מאז הנפילה, אנחנו מתחילים פעמים רבות להרגיש שוב את הכמיהה לפורנו, שזה בעצם הכמיהה של המוח להתמלא שוב בדופמין. מהרגע שאנחנו מתחילים את הסיבוב השני, אנחנו כבר מרגישים טוב יותר, ובעצם התהליך חוזר על עצמו בדיוק גמור שוב (ולעתים פעמים נוספות שוב ושוב), עד שאנחנו מותשים מידי, מרוקנים מידי ולא מסוגלים יותר להמשיך הלאה.

מעניין מאד. הדברים נשמעים סבירים ומשכנעים בהחלט. היכולת להכיר בהם חשובה כדי להבין את התהליכים הראשוניים שגורמים לתהליך ולפעול בהתאם. קצת קשה לחשוב על הדברים במונחים פיזיולוגיים טהורים למי שהורגל להקשר של חטא. בפועל המציאות אכן מראה שצורת הטיפול התואמת למונחי התמכרות עובדת, מה שלא עבד כל עוד היתה ההתיחסות כדבר הנתון לבחירה פשוטה. 

מסכים לגמרי. באמת לוקח זמן לשנות את השפה בה אנחנו חושבים ולהתחיל להסתכל על כל העסק הזה כמשהו "טכני" לחלוטין. מאידך - כשמצליחים לעשות את זה, נהיה הרבה יותר קל להתקדם הלאה.

מצד שני, די ברור שזה רק ענין של זמן עד שיפסיקו לאבחן אנשים לפי מה שהם מספרים ויתחילו לעשות את זה באמצעות סריקת מוח. הרי לא הגיוני שזה השטח היחיד ברפואה שלא מסתכל על העובדות. כאשר אדם שובר רגל - עושים לו צילום כדי לראות מה המצב ולא מסתפקים בשאלות על סוג הכאב, וכך עושה כל סוג רופא אחר במגוון גדול של כלים שתפקידם לראות לתוך הגוף. אבל רק הפסיכיאטר עדיין לא מסתכל לתוך המוח כדי לראות מה מתרחש שם.

ואכן יש אנשי מקצוע שטוענים שזה לא הגיוני ושיתכנו טעויות גדולות כאשר נותנים תרופה רק לפי הסימפטומים בלי לדעת מה המצב באמת, כי יתכנו מצבים שונים שהסימפטומים שלהם דומים.

אז אפשר להעריך (או לדמיין) שבעוד כך וכך שנים, כאשר אדם יגיע ויטען שהוא מכור ולא מצליח לשלוט בעצמו, יכניסו אותו לסריקת מוח ויוכלו לקבוע באופן ברור האם את המצב שלו.

הסיבה שלא עושים את זה עדיין היא כנראה מישום שחקר המח עדיין לא מדויק מספיק יחסית לשאר האיברים. שום דבר כמעט ברפואה אינו מדע מדויק אלא מבוסס יותר על פרקטיקה ונסיון מעשי, עאכו"כ חקר המח שהוא אין סופי כמעט.

זה לכל היותר שאלה של זמן.

גם על בדיקות אחרות לא סמכו בהתחלה אבל היום אין מי שלא משתמש בצילום רנגטן, אולטרה סאונד, צינתור או מליון בדיוק נוספות.