למה כל כך קשה להודות בחוסר אונים גם כאשר מבטיחים לנו שזה בעצם המפתח לשחרור, וגם כאשר אלו שעשו את זה מספרים לנו שלא רק שהם לא הפסידו כלום על ידי כך אלא שהם הרוויחו? ובעצם, נניח שזה כן קשה ומפחיד להודות בחוסר אונים, אבל הרי זאת המציאות עליה לא ניתן לחלוק, אז מה הענין להמשיך להתעקש על דבר שהוא פשוט לא נכון?

לא לחינם הצעד הראשון מתוך 12 הצעדים מציע "הודינו כי אנו חסרי אונים מול התאווה, וכי אבדה לנו השליטה על חיינו". בלעדי ההודאה הזאת בחוסר האונים, אין שום משמעות לשאר הצעדים, כיון שגם אם נעשה אותם (ספק גדול) הרי שהם ייעשו בצורה מאוד חובבנית וללא עומק, וממילא לא ישפיעו עלינו ולא יעניקו לנו את התוצאה הרצויה שהיא - הפסקת האובססיה לתאווה.

אבל למרות שאנחנו יודעים שזהו הצעד הראשון - בפועל קשה (לרובנו) לעשות אותו. בדרך כלל, רק אלו שהגיעו לקרקעית מסוגלים להודות בחוסר האונים המוחלט שלהם, ואילו האחרים מעדיפים לנסות כל דרך אפשרית העיקר להוכיח שאינם חסרי אונים. זה יכול להיות נסיון נוסף של התמודדות בעזרת כח הרצון, רישום לטבלת התשעים יום, מסע משותף עם חבר לדרך, או כל רעיון אחר - העיקר שלא להודות בחוסר אונים. הענין הוא שכל הרעיונות האלו הם טובים ומוצלחים ללא ספק, אבל יש בינינו כאלו שהם יעזרו להם כמו כוסות רוח למת. בתוך תוכנו אנחנו יודעים האם אנחנו שייכים לקבוצה הזאת או לא. עמוק בלב פנימה אנחנו מרגישים האם מה שחסר לנו זה עוד קצת כח רצון, או שלמעשה אבדה התקוה, ואנו מתעקשים לשוא על סיבוב נוסף של כאב.

הקושי בהודאה בחוסר אונים הוא הקושי בהודאה בכישלון, וכמובן אין אף אחד שקל לו להודות בכך. לבוא ולומר בפה מלא (ולהתכוון לכך) "נכשלתי", זהו אחד הדברים הקשים יותר שניתן לדרוש מאדם לעשות, גם כאשר הברירה היא המשך הסבל. נכון, ההתמודדות מול התאווה היא מאוד לא קלה, אבל להודות בכישלון מרגיש כמו משהו גרוע אפילו יותר. אז בדרך כלל זה גורם לנו להעדיף להמשיך להתמודד (ולהיכשל) מאשר להודות בכישלון ולהמשיך הלאה.

אבל מה שלא עושה השכל עושה הכאב, ולבסוף אנחנו לא יכולים יותר להמשיך לספר לעצמנו סיפורים, וזה כבר כל כך ברור שאנחנו חסרי אונים, שמגיע מצב שלמרות הקושי להודות בכך - אנחנו עושים את זה. אנחנו מודים בפה מלא שאנחנו חסרי אונים מול התאווה, וזה הופך להיות הצעד הראשון לקראת השחרור. דוקא ההודאה בכך שזה גדול עליי, נותנת לי את הדחיפה הדרושה כדי להבין שזה לא משחק ילדים ואני חייב לקחת אחריות על המצב שלי.

תודה רבה!
לקח לי שנה מאז שידעתי שיש תכנית עד שסבלתי מספיק בשביל לבא, א"ת שהגעתי וא"ת שאני עוד כאן.

אבל היום אני נלחם בזמנים מסוימים דווקא הרגועים שבהם לשמר את התחושות של הכאב הסבל והחוסר אונים שהביאו אותי לפה,

איך עושים את זה?

מתנות קטנות, לקחת לי את התגובה.. מזדהה איתך מילה במילה.

לא בטוח שאפשר תמיד לשמר את התחושות האלו. אולי תצא היום לצאת לשלג הנדיר בארץ, וכשאתה בחוץ תנסה לשחזר את התחושות של הימים החמים בשיא הקיץ. נראה לי שזה יהיה די קשה.

אז נכון שיש כל מיני כלים שעוזרים לנו לעשות את זה, כמו הצהרת נקיון, כתיבת צעד אחד, השתתפות בקבוצות עם חברים חדשים ועוד, אבל בסופו של דבר התכנית צריכה להמשיך גם בימים שאני לא מרגיש את זה, אבל אני כן יודע את זה.