שלום לכם חברים יקרים!

אני די חדש פה באתר, למען ההגינות והיושר מחובתי לציין שאיני משתתף בקבוצות, ואיני עושה את 12 הצעדים, בפועל אני ב"ה כבר נקי כמה שנים, אך עדיין מחשבות שונות (ומשונות) מתרוצצות בראש, לאתר זה הגעתי ממש במקרה, הצצתי ונסחפתי.

ההלם הראשוני הוא בלתי ניתן לתיאור לראות אתר עם כ"כ הרבה משתתפים הדנים בפתיחות על נושאים שמעולם לא העזתי לדבר עליהם עם איש, הרגשתי הקלה עצומה כשהתחלתי לקרוא פוסטים של חברים שעם חלקם מאד הזדהיתי והרגשתי כאילו מישהו כותב את תחושותיי, פתאום התחלתי להרגיש שחרור עצום ורוגע ושלוה, כי שנים אני יושב על הר געש פעיל ורותח ולא נותן לו להתפוצץ, השחרור הזה עשה ועושה לי טוב.

אך איזה יתוש טורדני מזמזם לי בראש כל הזמן, ושואל את עצמי שוב ושוב, האם זה ליגיטמי וטוב לשוחח כ"כ בחופשית על התאוה, או אולי בעצם זה רק דרך למימוש התאוה ע"י דיבורים על כך?

מה דעתכם חברים יקרים?

שלום איכפת.

גמ אני זוכר את ההתרגשות הראשונה שהייתה לי כשבאתי הנה כשגיליתי שהבעיה הנוראה שליוותה אותי שנים היא בעצם משהו שעוד רבים וטובים מתמודדים איתה, הייתה תחושת הקלה מנטל האשמה, פחד ושנאה עצמית.
ברור לי שאני נמצא כאן כדי לחפש ולמצא החלמה. לא זכור לי שאי פעם חיפשתי כאן תאוה בשביל זה יש אלפי אתרים מוצלחים הרבה יותר...

בשלב הראשוני, אצלי זה היה גם וגם. חיפשתי פתרון, אבל גם חיפשתי ריגוש בדיבור על מין. קצת כמו לקרוא סימנים מסוימים בשו"ע...
אבל כמו שאמר החבר שמעליי, לא הייתי נשאר כאן רק בשביל התאווה. מתישהו הסיפורים מתחילים לחזור על עצמם. רק ההחלמה כאן מתחדשת.

הנושא חשוב. אך לפני שאכתוב את נסיוני אביע הסתייגות. כתבת "אנחנו". יש בכותרת הזו קביעה מאוד חד משמעית על כל החברים כאן. ולא היא, לא כולם אוהבים לדבר על התאווה (אני) בטח שלא כ"כ... וכפי שכבר נוכחת הפורום אינו יחידה אחד, יש פה מגוון רחב של אנשים... שחוו מגוון רחב של חוויות והינם בעלי סיגנון שונה מזולתם. והכי חשוב, נמצאים בשלבים שונים של החלמה - על עצמי וחברי אכתוב שהרגישות שלנו נמצאת ביחס הפוך למופכחות. ככל שהתפכחנו, שמנו לב לדרכיה הערמומיות של התאווה להיכנס לחיינו.

ולגופם של דברים:




אין ספק שהשנים בהן לא היה לי עם מי לדבר השפיעו השפעה מכרעת על הזמן הראשון שבו מצאתי את האוזן הקשבת. לא היה כמעט ניסיון ולא היו כמעט קבוצות ולא היה ממי ללמוד חוץ מלייצר את הניסיון... ואי אפשר היה לעתור את השטף של הגועל שפרץ ממני. לא נהניתי לתאר את התאווה כמו שנהניתי מלשחרר את כל השסתומים שהחזקתי בכוח ההסתרה שנים רבות. הייתי גם זקוק לערך, ואיכשהו במחשבתי המעוותת כשהצטיירתי כדון ז'ואן מודרני.. (מה אתה יודע, היו ימים חשוכים שששמעתי את בוראי מכריז באוזני "זיל, כי לכך נוצרת. שהרי שופרך לנשייא") הייתי חשוב יותר...

זה התאזן עם הזמן. למדתי מהניסיון שלי ושל אחרים. למדנו לעצור איש את זולתו בנעימות כשהגזמנו. עד שגיבשנו איזשהו מערכת שמצד אחד הוציאה את הרעל החוצה (הסודות לא יכולים להישאר בתוך המערכת. הבושה מרעילה את הנשמה ולא נותנת לה פיתחון פה) ומצד שני לא נתנה רעיונות חדשים, לאחרים. גם על זה נכתב פה בפורום. אתה מוזמן לקרוא כאן. וגם כאן.

בהחלמה.

א.  תודה לכולכם,

ב. לך אסירותודה, קיבלתי את ההערה על ה'אנחנו', צודק במאה אחוז {אני לא מתבייש להודות בטעויות}, קיבלתי.

ג. לך דוקטור, הם אסכם את דבריך בקיצור, היית גם 'פנחס' וגם 'זימרי', {הגירסא היהודית של ד"ר ג'קל ומיסטר הייד}.

ד. לעצם הענין, אכן אין בזה כלל ברור, כל אחד צריך לבדוק את עצמו לעומק מה המניעים שלו.

ה. שאלתי היא על 'אחד' {לא 'אנחנו', בשבילך אסירותודה} שהוא 'גם' ו'גם' כמו שהגדיר דוקטור וכו' וכו', או אפילו יותר מכך, 'אחד' שהוא עושה זאת 'רק' בשביל מימוש יצרים, האם עדיף לפרוק יצריו בדיבור ולא להגיע למעשים, או ללכת על כל הקופה.

ה. בהתחשב במהות המחלה - האובססיה, לטעמי אין הבדל בסוג הרעל הממית. וכמובן שיאמר האומר שהשז"ל שוז"ל. ודו"ק לש"ש וד"ל.