אני לא עומד לחדש שום דבר, אין כאן שום "תובנה" מעמיקה, ולא שום דבר יוצא דופן. בסך הכל אני מוצא דרך ומקום לשתף במה שעובר עליי ובמה שעובד עבורי, כחלק מתהליך ההחלמה שעיקרו מבוסס על הצעד השלישי שמציע "החלטנו למסור את חיינו ורצוננו להשגחת אלוקים כפי שאנו מבינים אותו".
איך בדיוק מיישמים את זה? בספר הגדול הדברים מובאים בפשטות גמורה, כאשר מדמים אותי לשחקן שלא מבין את התפקיד שלו ומנסה לשלוט בכל האנשים המפיקים את ההצגה. הוא רוצה לעשות את העבודה של המפיק, הבמאי, איש הסאונד וכן הלאה. הוא מתרגז כשמישהו מהם לא עושה את העבודה כמו שצריך, ובטוח שאם רק היו כולם עושים את עבודתם כפי דעתו, הכל היה מושלם. הוא לא רואה שבהתנהגות הזאת הוא מביא רק בלאגן והוא מפריע הרבה יותר ממה שהוא מועיל.
בצעד השלישי נדרש מאיתנו להתמקד בעבודה שלנו ואת כל השאר להותיר בידי אלוקים. הוא הבמאי - כך נאמר לנו, ואנחנו רק השחקנים. הבעיה שלי היא שהרבה פעמים קשה לי להפנים שהבמאי באמת יעשה עבודה טובה, ונראה לי שקשה לסמוך עליו. כמובן שאני יודע לומר שהכל מלמעלה, אבל בפועל אני מנסה לשלוט לא רק בפעולות אלא גם בתוצאות, וזאת ההוכחה שאני לא באמת סומך עליו.
השחקן שסומך על הבמאי וההפקה, לא מעסיק את עצמו בשאלה כמה כרטיסים נמכרו לפני המופע אלא מתרכז רק בהכנות לכך שהוא ישחק באופן הטוב ביותר. הוא עושה את שלו, ואת התוצאות הוא משאיר למנהל של כל העסק הזה.
זה בדיוק מה שנדרש ממני. להפסיק להיות בעסקי התוצאות, כיון שאין לי עליהם שליטה, ולהתרכז בפעולות שלי. אני יעשה את החלק שלי, ואלוקים יעשה את החלק שלו. הענין הוא שאלוקים לא נכנס למשבצת הזאת אם היא כבר תפוסה (או לפחות אם יש מישהו שחושב שהוא תופס אותה). כל זמן שאני שוכח שאני רק שחקן, ומנסה לרוץ באותו זמן ולתפוס גם את הכיסא של הבמאי, אז הבמאי פשוט עומד בצד וצוחק. הוא לא צוחק מרוע חס ושלום, אלא הוא פשוט רואה כמה אני נראה מגוחך בניסיון לעשות את התפקיד שלא שלי, והוא ממתין לי שאתפכח. האמת שאולי הוא לא צוחק, אולי הוא דוקא עצוב על הטפשות בה אני מתנהג.
בסוף, אם אני מבין את חלוקת התפקידים וזז מהכיסא שלו, הוא מתיישב עליו בשמחה ועושה את העבודה שלו מצוין. אני רק צריך לזכור שהוא שם ולא לדחוף אותו בטעות מתוך ההתלהבות שלי לתפוס שוב פיקוד על כל ההצגה.
