שמעתי בשם חבר ותיק שיש עניין לעשות צחוק מהתאווה. ללעוג לה. משהו כזה.

ונזכרתי שיש מושג 'ליצנותא דעבודה זה'. להוזיל את האלילות. יש כזה עניין.
אך נתקשיתי, הרי מעולם לא נתקלתי באף חזל המדבר על ליצנותא דעריות??
( אולי הבבלי פחד שיחשבו שליצנותא דעריות הכוונה בדיחות גסות? )

ונראה לענ"ד ליישב:
שעבורי כמכור לתאווה הבעיה בתאווה היא לא מדין עריות אלא מדין עבודה זרה.
ומיד אסביר.

אין ספק שאני ממש סגדתי לתאווה. השתחויתי בפניה. הקרבתי לה קורבות. איתה החיים יפים צבעוניים ומרגשים. בלעדיה החיים יבשושיים אפורים ומשעממים. הקרבתי למען קורטוב תאווה קורבנות אדם! את משפחתי את חבריי את עצמי!
הקרבתי אפילו את הערכים היהודיים שלי. ויתרתי על תפילות מניינים יושרה אמת מידות מצוות.. הכל למען התאווה.
התפיסה שלי היתה שתאווה זה הכל עבורי, כי הם חיינו ואורך ימינו... כשאני יד ביד עם התאווה הזמן טס. אני לא מרגיש כלום לא כואב לי. אני בטוח שעם פורנוגרפיה אני יכול לעבור ניתוח בלי הרדמה.... עויבד רציני הא!

כיוון שכך, המחלה הרוחנית שלי היא שלא מצאתי אלוקי אמת. אלא התהוללתי אחר עץ ואבן - בשר וסיליקון...
זה כבר גובל בבעיה ברמה של עבודה זרה!
על זה חל איסור הנאה אפילו במשהו. אין דין ביטול. אסורה אפילו במחשבה...

ומה הפיתרון?
אלוקים!
דרך רוחנית של דבקות בו יתברך. מה הוא בלי פגמי אופי אף אתה...
צריך להבין שבהתמודדות מול התאווה אין אמצע. או אלוקים או עובדת זרה...

כנראה שזה עומק הפשט למה גם ליצנותא דעריות עבורי זה ליצנותא דעבודה זרה.

שנזכה לבער את האלילות מן הארץ. ונמצא בו את מה שאנחנו מחפשים בה..

שבת שלום