קיבלתי שאלה במייל:
הבנתי שההתמכרות היא מחלה רוחנית שנובעת מהריכוזיות של המכור. לא ברור לי איך הריכוזיות מביאה אדם להתמכר. האם אתה יודע להסביר?
אז ככה, הניסיון שלי מחלק את מה שכתבת לשניים. החלק הגלוי (ריכוזיות יתר) והחלק הנסתר (מחלה רוחנית).
החלק הגלוי זה אומר ההר געש שמתפרץ ורואים אותו למעלה, ונראה שישנה אפשרות פשוט לסתום את החור, והחלק הנסתר זה מה שמתרחש בבטן האדמה, ובעצם שם נוצרת ההתפרצות, הרבה לפני שבכלל יש תזוזה קלה בסיסמוגרף. למרות זאת, בספרים בדרך כלל ניתן דגש דוקא על החלק הראשון.
החלק הגלוי של הריכוזיות יתר הוא פשוט. אם אני עסוק רק בעצמי, רוצה רק את מה שעושה לי טוב כאן ועכשיו, לא לומד לדחות סיפוקים, לא יודע לוותר עבור אדם אחר, לא מכיר בכך שעקרונות הם יותר חשובות מאישיות (שזה במקרה שלנו לעשות את הבחירה הנכונה לעומת מה שכיף), אז הדרך שלי ברורה להתעלם מכל התמרורים ולהמשיך לעשות דברים שהם הרסניים אליי, עד שאגיע למצב שאני לא יכול להפסיק אותם. במקרה הזה העקרונות עליהם גדלתי, הקשרים החשובים בחיים וכן הלאה (למעשה - כל דבר יקר) נדחקים הצידה כאשר עולה הרצון האישי שלי.
אבל זה לא עיקר הסיפור. בעצם הריכוז העצמי הוא רק חלק נוסף של המחלה הרוחנית, שההתפרצות שלה היא בהתמכרות. כי מה זה ריכוז עצמי? במילים פשוטות זה אומר שאני אלוקים. כמובן שיכול להיות אדם דתי מאוד ומאמין מאוד ברמה העקרונית, אבל ההתנהגות שלו מוכיחה שהוא לא מוכן לקבל את אלוקים, והוא שם את עצמו במרכז התמונה (לי יאורי ואני עשיתיני).
אז המחלה הרוחנית הזאת בעצם רק מתבטאת בריכוז עצמי גבוה (שלפעמים מתלבש בצורות מאוד מעניינות, ואפילו יכול להיות אדם שנראה כאילו הוא בדיוק ההיפך מכך אבל למעשה הוא עסוק בריצוי של כולם, שזה מגיע דוקא מעודף ריכוז עצמי ולא מתוך ביטול שלו ומחשבה אמיתית על הזולת). וכאשר אדם סובל ממחלה רוחנית שבה הוא קיים ואלוקים לא קיים, הוא לא יכול באמת להתמודד עם החיים. זה מלווה בתופעות לוואי כואבות של הריקנות, הבדידות, חוסר ההערכה העצמית ועוד.
וכאן נכנס לתמונה שוב החלק הראשון. אדם שסובל מהמחלה הזאת ויש לו את כל התופעות לואי הכואבות האלה מצד אחד, ומצד שני יש לו הצעה לפיתרון קל ומהיר, שהמחיר שלו יהיה התנגשות עם עולם הערכים שלו ואיום על חיי המשפחה - במה הוא יבחר?
