שלום לכם חברים יקרים ואהובים!

זה קרה לי היום בערב.
ישבתי במכונית, ועלתה לי מחשבה בראש: כמה פעמים כתבתי את השורש א.נ.ן. בחודש האחרון?

אוננות, אוננתי... לאונן... הייתי מאונן... להפסיק לאונן... ניסיתי לטעום את המילה בפה, להגיד אותה, והרגשתי שחרור עצום בכל פעם שאמרתי את זה. אני מאונן 12 שנה... אני מאונן 12 שנה...

פתאום הבנתי איזה דבר אדיר קורה כאן.
לא דברתי על זה במשך 12 שנה עם אף אדם בעולם!
הכל ישב בפנים, כל התסכולים, כל האכזבות, כל הייאוש הזה...
הנסיונות הנואשים להפסיק, ימי הכיפור הארוכים הללו... אלפי ה"פעמים האחרונות"... והדמעות, אוי הדמעות...
כל המטען הרגשי העצום והנורא הזה שכולנו סוחבים איתנו ושמכביד כל כך על גבותינו הכפופים...

ש ת י ם  ע ש ר ה  ש נ ה...

והנה, סוף סוף כל זה יוצא לאור. אני מדבר על זה, אני מספר לעשרות אנשים, ש"אני מאונן 12 שנה". "אני מאונן 12 שנה". "אני מסתכל על בחורות ברחוב ולא יכול להפסיק"... "ראיתי המון המון סרטי סקס באינטרנט"... ואוננתי... ואוננתי...

אוי זה כל כך משחר! פתאום הרגשתי פשוט איך זה מרפא אותי.

והתחלתי לבכות...

תודה לכם חברים על שאתם הפורום הזה,
גד.

איזה יופי שכולנו בוכים היום
איזו הקלה נפלאה
איזה שחרור

הנשיאה בעול של החברים
היפך הבדידות שסגרה עלינו
מקלה מעלינו את כובד המשא,

אני מוצף ,
הלב עולה על גדותיו,
אני מחפש הגדרה לתחושה
זה משהו שחדש בשבילי

לראשונה בחיי, אני מרגיש,
לראשונה יש לי חברי אמת,
לראשונה אני יוצא מהריכוז העצמי

ומגלה עולם נפלא
עולם של אהבה.

באהבה
מוטי

גד המתוק,

קראתי את הפוסט שלך ואתה לא מבין איך אני יושב ומתגלגל מצחוק. אני מתגלגל מצחוק כי אתה מבטא בדיוק את מה שאני הרגשתי היום אחרי הטלפון הקבוצתי או הקבוצה הטלפונית. צחוק משחרר של מישהוא שעצר המון זבל בפנים עד שזה התחיל לאכול אותו מבפנים.

אתה בנאדם מדהים. איך אתה מבטא את עצמך, כאילו שחררו לך איזה פקק.

אוהב אותך

עובד

פקק??? סלע ענק של 10 טון!!

מטען של 12 שנה! שתים עשרה שנה!

ש ת י ם  ע ש ר ה  ש נ ה ! ! !

(עוד מעט זה יעבור לי, לא לדאוג...)

ורק אני שואל את עצמי: מתי גם אני יבכה?

כבר היו לי דמעות בגרון אבל לא הצלחתי לבכות.

לפחות למדתי לומר את המילים הכי חשובות בחיים: אני אוהב אותכם!

איזה כיף לי.