בימים האחרונים יש כאן בפורום חברים חדשים רבים שמגיעים ונחשפים לראשונה. בדרך כלל ניתן לראות את השחרור כאשר כל אחד מגלה שהוא לא לבד בסיפור הזה, ומצד שני את ההלם לראות כל כך הרבה אנשים אחרים שסובלים מאותו דבר. כמעט כולנו הגענו לכאן עם עולם מושגים מאוד ברור על ההתמודדות שלנו עם הנפילות והתאווה, והפגישה עם הפורום והחברים שמדברים בשפה שונה לא תמיד קל.
רוב (אם לא כל) החברים הותיקים כאן שנקיים תקופות ארוכות של שנים מדברים על כניעה, צעדים ועוד מושגים לא ברורים שלא מובן איך בדיוק מיישמים אותם ואיך הם מסתדרים עם כל מה שאנחנו מכירים - העצות להתמודד עם היצר הרע. גם מושגים כמו "קבלה" לא מתסתדרים לנו עם ההלקאה העצמית שעליה גדלנו, ואנחנו מרגישים שאם נלך בדרך שמוצגת כאן, נאבד את שני העולמות, כי אנחנו גם לא מבינים איך זה עובד כל הסיפור הזה.
בשורות הבאות אנסה להסביר מושג בסיסי אחד והוא הכניעה. המושג הזה הוא אבן הבסיס לכל מי שנקי בדרך של הצעדים, והוא גם הבסיס להבנת מושגים רבים אחרים כמו הקבלה, ההבדל בין הדרך עליה גדלנו לדרך שעובדת עבורנו ועוד ועוד.
כניעה פירושה הוא פשוטו כמשמעו - להיכנע ולהודות שהתאווה הרבה יותר חזקה ממני, וממילא להפסיק את המאבק הזה שאין לו סיכוי. כניעה פירושה להודות שאין לי את הכח מול התאווה, ובמילים של התכנית "הודינו כי אנו חסרי אונים מול התאווה". זה כמו מדינה שנמצאת במצב של מלחמה לאורך שנים ותמיד מפסידה, וברגע מסויים נופל למצביא האסימון שהוא פשוט חלש מידי מכדי לנצח. זה לא שחסר לו עוד תותח או עוד טריק, אלא מדובר פשוט על כך שהצבא שלו חלש והצבא השני חזק והמשך המלחמה פירושה המשך ההפסדים, בלי סיכוי לנצח.
אף אחד לא אוהב להיכנע. אף אחד לא אוהב להודות שהוא חלש. זה גם נראה כאילו סתירה לדברים שעליהם גדלנו (הקב"ה לא מעמיד אדם בניסיון שאינו יכול לעמוד בו וכיו"ב), אבל למעשה לא מדובר כאן על שום "גישה" או "שיטה", אלא על כך שאני מסתכל על המציאות בעיניים פתוחות, בודק מה היה בהיסטוריה שלי ומעריך באופן שפוי את העתיד. אם במשך עשרים שנים, כל מאבק שלי הסתיים בכישלון למרות שגייסתי את כל כח הרצון שלי ולמרות שהיו לי את כל הסיבות להפסיק, אז כנראה שגם ההתמודדות הבאה תסתיים אותו דבר. אם רציתי בכל מאודי להפסיק ולא הצלחתי, אולי הגיע הזמן לבדוק מחדש מה לא בסדר, במקום לנסות פעם נוספת.
יש פתגם שאומר "מה שלא הולך בכח - הולך בעוד יותר כח", אז ניסיתי גם את זה, וכמובן ניסיתי כל טריק או גישה אפשרית, החל משבועות ונדרים לצדקה וכלה בחשיפת הבעיה שלי לרב ולחבר אבל זה לא עזר. אז כעת הגיע הזמן להיכנע.
האם זה נכון עבור כל אחד שתמודד עם התאווה? ברור שלא. יש כאלו שמתמודדים עם יצר הרע וגם מצליחים, ועליהם אני לא מדבר. אבל אני ושכמותי שניסינו כל דרך אפשרית ולא הצלחנו, הבנו לבסוף שאנחנו בדרך ללא מוצא.
השאלה היא כמובן מה זה עוזר להיכנע, ומה זה אומר מבחינת ההתמודדות הלאה. ברור שהכוונה בכניעה היא לא כדי לומר "אוקיי, אין לי סיכוי ולכן אני הולך להמשיך להרוס לעצמי את החיים", אלא בדיוק הפוך. הרעיון הוא להבין שאני לבד לא יכול. ההשלמה הזאת היא במקרים רבים לבדה יכולה לחולל שינוי עצום, ולעתים היא רק דחיפה לקראת הפעולות הבאות, אבל כך או אחרת, היא מהפכנית גם בתוצאות שלה. כל זמן שאני ממשיך להילחם בתאווה, אני למעשה מחמיר את המצב ורק שוקע יותר ויותר עמוק בתוך הבוץ הטובעני שאני מבוסס בו.
הכניעה היא ההבנה וההפנמה לכך שאני שונה, וההתמודדות שלי היא לא ההתמודדות הרגילה שאנשים נורמלים מתמודדים איתה. זה לא כיף וזה לא קל, אבל זה משחרר. הצעד הראשון הוא כמו להדליק את האור בחדר החשוך שבו אני נמצא כל כך הרבה שנים, ולראות שהתמונה לא ממש מלהיבה ויש שם הרבה מכשולים ובעיות אחרות, אבל זה עדיין עדיף מאשר להמשיך לחיות בחושך, גם במחיר ניפוץ האשליה וחוסר האפשרות להמשיך לדמיין שבעצם הכל בסדר.
