רבים שואלים מה לנו ולפסטיבל הזה, רבים פוחדים,
חברים מוזמנים להעלות את פחדיהם וחששותיהם ולקבל תגובות הרגעה.

להלן כמה הסתייגויות,
א. בשביל מה זה טוב , למה לא מספיק לי הקבוצות הטלפוניות והפורום כאן?
ב. אני מוכן להחשף בקבוצה חיה וגם זה בקושי, בשביל מה ההמוניות הזו?
ג. מה יקרה אם אפגוש שם את אבא שלי / אח שלי / חמי / שכן שלי / המלמד של הבן שלי /החברותא שלי ועוד?
ד. מדוע עלינו לצאת מהארון בפומבי, די לנו בטיפול אנונימי?
ה. מדוע עלי להדביק לעצמי תוית של מכור, זה עלול להזיק בשידוכים?
ו. ...
ז. ....
אתם מוזמנים להוסיף את כל היושב על ליבכם,
ואנו נשתדל להסביר ולהרגיע.
בברכה
מוטי

רציתי לכתוב כמה בדיחות. (שאני חושש לבוא כי לא יהיה אוכל בשרי...)
אבל הנושא הוא מאוד רציני, ואני לא רוצה סתם לעשות זילותא.

אסור לנו לשכוח שלפני שאנחנו באנו לכאן... היינו מפוצצים בפחדים ובדילמות. אני מתתי מפחד אחרי שנה וחצי בתוכנית ללכת לקבוצת אס איי בעירי.

אני מזדהה מאוד עם הפחדים. ואשמח לשתף מנסיוני לאלו שמתלבטים ופוחדים.

אוהב אתכם
הושיעה

מוטי היקר

הצבת שאלות אמיתיות שמאד מציקות לי, אני ממתין בכליון עיניים לתשובות, אני רוצה אפילו לחדד את הנושא, גם אם מדובר בהתמכרות אי אפשר להתעלם מזה שמדובר 'גם' באיסור חמור, ונראה לי עזות וחוצפה כלפי שמיא לבוא ולהתכנס בקול רעש גדול, האם לא עדיף להמשיך את הטיפול בצנעה, מקסימום עם הקבוצות החיות, אבל כנס גדול, חגיגות, וכו' נראה לי קצת חורג מגבול הטעם הטוב, וחשוב לי להדגיש אני לא שואל זאת ח"ו לקנטר, אני שואל זאת מתוך רצון לקבל תשובה שתניח את דעתי ותרגיע את מצוקתי.

ישראל המאירי היקר,

שאלת שאלה טובה.מה עניי השמןה כאן וחגיגות???

יש לי הרגש שפורים הקרב ובא מתרץ על זה.
מה השמחה ומשתה? למה חגיגות?
הרי נהנו מסעודתו של אותו רשע? וגם אסתר נלקחה לגוי המשוקץ הזה?! וגם נגזרה כליה ח"ו על ישראל. וגם היה הסתר פנים אדיר.
אמנם,
הסוף היה מלא תקווה. והתהפך לטובה. ויצאנו עם הדר קבלוה מאהבה. ולכן חוגגים.

השמחה שבהחלמה מתייחסת לא לבעיה, היא לא סיבה לשמחה. אלא הפיתרון והתקווה. הגילוי שיש אלוקים - אלוקי ישראל שקרובאלינו בכל קראינו אליו, ובכוחו להוציא אותי המכור מעמקי מחלתי, ועל ידי הצעדים לדבוק בו, ועל ידי הדביקות בו להישאר נקי!!! זוהי השמחה שבהחלמה. ועל דא קא חגגינן...

תודה מוטי, ב"ה עוד אגיב בהרחבה לשלל הנקודות. המאירי, לו היה מדובר במצעד גאווה שלנו. על עוצמתינו וכוחנו, ניחא. והלא חסר ודל הוא. בעיני זו לא חגיגה, זהו מפגן קידוש שם שמיים. מסיבת הודיה והוקרה למחיה המתים ברחמים רבים. היתכן לומר על שירו לו זמרו לו שיחו בכל נפלאותיו עזות וחוצפה? הראית ניצול ממחלה סופנית העורך סעודת מצווה ששר לו בצנעה? היש לך טעם טוב מחבורת אוהבי השם שמקלסת בצורה מיוחדת שכזו?

תודה רבה לך הושיעה, תודה רבה לך אסירותודה, תנוח דעתכם שהנחתם את דעתי.

מוטי, מחכים לתשובות על השאלות שהעלית.

שלום
אני מתרגש מאוד
המילים המדויקות לתאר את תחושותי הינם עתיקות,
ארומימך ה' כי דילתני...
שיוועתי אילך ותרפאני...
ה' העלית משאול נפשי חייתני מירדי בור,
זמרו לה' חסידיו והודו לזכר קודשו,....
בערב ילין בכי ולבוקר רינה,
ואני אמרתי בשלווי בל אמוט לעולם...
הסתרת פניך הייתי נבהל,
אליך ה' אקרא ואל ה' אתחנן,
מה בצע בדמי ברידתי אל שחת היודך עפר היגיד אמיתך...
שמע ה' וחנני ה' היה עוזר לי,
הפכת מספדי למחול לי....

כן
את הנס הגדול הזה אנחנו צריכים לחגוג בקול גדול,
ולתת לחברים נוספים את ההזדמנות לקבל את מתנת ההחלמה שאנחנו קיבלנו כאן,
בברכה
  מוטי
נ. ב. אשתדל להתייחס לשאר הנקודות בהקדם

יש כמה שלבים בתהליך היציאה מעבדות לחרות,
אחד מהם הוא ההכרה בזה שאני בעבדות ורק אחרי היציאה מהכחשה וההבנה שיש לי בעיה אני יכול לזכות במתנת החירות.
השלב הראשון הוא הנכונות להודות כלפי אחרים שאני יש לי בעיה,
בשלב הזה יש כמה שלבים א. הפורום, ב. קבוצות טלפוניות הקשבה, ג. קבוצות טלפוניות שיתוף, ד. קבוצות חיות, ה. השתתפות בכנס.
ההכרה העצמית היא לא רק בבעיה אלא בהבנת הבעיה,
"אני לא אדם רע המנסה להיות טוב , אני אדם חולה המחפש החלמה" ,
אם אני מכיר בכך אני מוריד מעצמי את נטל האשמה והבושה, אני מפסיק להתבייש במי שאני.
כמובן שאף אחד לא יניף שלט ענק עם הכיתוב "הכירו נא מכור לתאווה",
אבל בינינו לבין עצמנו אנו חייבים להודות במי שאנחנו ולא להתבייש בהתמודדות שלנו.

לכן שלב שלב אני נכון להגביר את ההיחשפות שלי לסובלים אחרים,
ובכך להגביר את מעגל החברים הזמינים לי להחלמה,
איש את רעהו יעזורו
בברכה
מוטי

מה באמת יקרה אם אפגוש מישהו שאני מכיר מהחיים בחוץ?
סביר להניח שהשמים יפלו, ואני אקבר מבושה וארגיש מפודח לגמרי,

אז זהו שהנסיון שלי מוכיח ההיפך,
כשהגעתי לשמור עיניך והיתה לי הנכונות לדבר עם מישהו הפנו אותי לקו החם, התקשרתי מחסוי שחס וחלילה לא יזהו אותי,
הבחור החביב שמעבר לקו היה בעל סבלנות והבין את הבושה שלי להחשף ולכן קיבל בהבנה את חוסר הנכונות שלי להגיע לקבוצה,
בינתים הוא אמר, קח טלפון של בחור מחלים באזור מגורך , שאם תצטרך תוכל לדבר ואף להפגש עימו.
ויהי היום והתאווה איימה להטריפני הרמתי את הטלפון , והקול היה מוכר למדי, עשרים שניות אח"כ נפל לי האסימון,
חבר שלי מהכולל  !!!
השמים נפלו ניתקתי את השיחה באמצע, וקיללתי...
לאחר יומיים הבנתי שאני לא יכול לבד, התקשרתי אליו והזדהתי, ונשארתי בחיים,
הוא קיבל אותי בחיבוק ועזר לי לעשות את צעדי הראשונים בהחלמה.

          בכנס הראשון של שמור עיניך נכנסתי לאולם והנה פלוני בוהה בי בפה פעור, מיד אחזתני פלצות ורציתי להיבלע באדמה, והוא אומר אתה??? כן אני , אני מכור וגם אתה ועכשיו שנינו ללא מסכה ברוך הבא למועדון,
יש משהו מאוד משחרר בפגישת אדם שמכיר אותי בחיי היום יום , יש בזה איזושהיא השלמה עם המציאות,

לפני כמה שבועות הגעתי לקבוצה חיה של שמור עיניך בירושלים ואני רואה פרצוף מוכר , מישהו משכונת ילדותי, הוא הסיט מבט אז לא פניתי אליו, לאחר כמה רגעים מישהו הצהיר נקיון, שמו צלצל לי מוכר, ואכן גם אותו הכרתי ואף הייתי בשבילו דמות הערצה,
הוא לא הבין איך יכול להיות שאני מכור, כיום הוא מרגיש מאוד בנוח לשוחח עימי דווקא בגלל שאני מכיר אותו מהעבר הרחוק ויודע מה עבר עליו.

לאחרונה ממש יצר איתי קשר חבר בקבוצות הטלפוניות שהתחבר לשיתופים שלי, שוחחנו רבות, והנה פגשתיו בקבוצה , והוא אומר לי איך אתה לא מזהה אותי, הרי למדנו שלוש שנים בישיב"ק באותו שיעור,
היה לי רגע לא נעים ולאחריו ידידות נאמנה,

פגשתי בכנס של SA ידידים של הורי, שבועיים אח"כ התפלצתי כשבליל שבת שהייתי אצל ההורים הם הגיעו לביקור,
אסירותודה על המחויבות לאנונימיות, הם לא חשפו את סודי,

ואני יכול להאריך רבות בסיפורי השגחה של חברים אחרים כאן בפורום שגילו מעבר לקו קול מוכר, אך אתן להם לספר אם ירצו,
מה שברור שעדיין לא ראיתי מישהו שניזוק באיזושהוא צורה  מזה שפגש כאן מישהו מוכר.
אם הוא כאן סימן שהוא סובל בדיוק כמוני ושניניו יחד נוכל לעזור אחד לשני
איש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק.
בברכה
מוטי

ובכן, את מי פגשתי?

שכן מהבניין הקודם. בן דוד של בנדוד שלי. 4 חברים מישיבה גדולה. 2 חברים מבית ספר. אחד ששולח כבר שנה שניה לאותו גן שאני שולח. מישהו מבית הכנסת. כמה פגשו אותי בעבודה. קולגה שפעם רבתי איתו. וגולת הכותרת - בשבוע שעבר בן דוד שני שלי שכבר הרבה זמן בתכנית אך רק בא לביקור בקבוצת הבית שלי.

בדיוק מזה פחדתי. רעדתי. שקשקתי. התפלצתי.

מילא לנפץ את התדמית שלי וללכלכך את השם שלי מול איזה פלוני מיזרחיסט, או אלמוני ברעסלעבער שביני ובינו אין אף מעגלים משותפים, על זה כבר הייתי מסוגל לחשוב. אבל שמישהו שמכיר אותי בשמי האמיתי מחיי האמיתיים יראה אותי בפוזיציה המבישה / מביכה של מכור לתאווה? לעולם לא!

איך אומר הפתגם, never say never

הבנתי אחרי תהליך שבעצם כל זמן שבא לי להיראות טוב בחוץ, מול המכרים שלי זה אומר שאני לא מקבל את עצמי. זה אומר שאני דן את עצמי כחוטא שצריך להתבייש במי שאני ולהרגיש אשם על מעשי. וזה גורר עוד ועוד שימושים. והלב בפנים נקרע בין הטוב שבי לבין הרע שבי. כיום זה אחרת.

אני באסירות תודה מסוגל לקבל את עצמי. שלם עם מי שאני. מאחה את השברים של חיי בפנים ומחוץ לתכנית. שמח! כן שמח! על כל חבר נוסף שמהווה גשר בין חיי האמיתיים לבין תכנית ההחלמה.
ואני מצהיר בפה מלא שאינני מתחרט על אף אחד מהחברים הנ"ל שפגשתי בקבוצות.

ויותר מזה, חלק עיקרי בהחלמה זה דוקא מהחברים שיש לי איתם צד משותף גם מחוץ לתכנית.
דוקא איתם הקשר הכי מדהים ופתוח.

האם מראש זה מפחיד? כן וודאי!
האם יש תועלת קריטית דווקא כן לפגוש מכר? כן וודאי!
האם אלוקים יודע מה הוא עושה כשהוא מפגיש שני מכרים מכורים? כן וודאי!

שנזכה לחברי אמת. שילוו אותנו בכל תחומי חיינו.