גם אני הקטן אענה את חלקי,,

אני חבר חדש, חבר חולה, חולה קשה,,,
חבר בהחלמה,, חבר שנהנה כאן מכל רגע,,,
חבר שלא האמין לרגע שמשהוא בחייו הולך להשתנות,,וע"כ הוא רואה שדברים משתנים,,[תמשיך לבא והשינוי יבא,,]
חבר שאחז [ ואוחז,] במצב גרוע, גרוע מאוד אפילו,,שלא ראה דרך החוצה למרות שהחליט בפסקנות [ מי שמכיר אותי יודע שאי אפשר להזיז אותי כשאני רוצה משהוא,,,,,  ]
חבר שהגיע לשערי מוות [ לתחתית,,] שעדיין אוחז שם ומנסה בכל כוחו להכנע,, לוותר,, לבקש,, לצעוד,,
חבר שוויתר מבחינתו על כל החיים הרוחניים בהם חי לפני כן,,

התשובה האמיתית היא שמי שלא אוחז שם [ איפה שאני אוחז,,] באמת לא יבין ולא מבין ולא מסוגל להבין ומוטב לו שלא יבין !!!

אוהב אריאל,,

הוי אריאל. אני לא מתווכח עם הדרך שלך. אם זה עובד בשבילך, ובפרט כשזה הדבר היחיד שעובד בשבילך, ברור שזה מה שכדאי לך לעשות.
תקנו אותי אם אני טועה, חלק מהצעדים בתכנית הם לא משהו שאתה אמור לעשות, הם משהו שפשוט קורה. בפרט הצעד הראשון: הודאה בכך שאיבדתי שליטה על חיי, ואני חסר אונים. רבי חסדאי קרשקש כותב שאין לרצון מבוא באמונות, כלומר אני לא יכול לבחור במה להאמין. עקרון זה לא מוסכם על כולם, אבל בשבילי הוא עיקר שבעיקרים. אני לא יכול לשכנע את עצמי שאיבדתי שליטה על חיי, אני יכול רק לחוש את זה. אריאל, אתה כותב שאיבדת שליטה על חייך. אתה מוזמן לצעד מספר 2. רבים אחרים כאן חשים שהם איבדו את השליטה על חייהם. לבי איתכם, כנראה רק שיטת הצעדים תוכל לעזור לכם. אני לא חש את זה. אני חש שיש לי שליטה על חיי. כן. אני חושב שאני לא חסר אונים. אני מרגיש נהדר.
מקריאה בפורום אני מרגיש שאנשים שאומרים את מה שאמרתי הרגע מקבלים מקלחת של קרח. ממליצים להם על שיטת שנים עשר הצעדים עם או בלי קשר לשאלה שלהם, ובתרגום לשפה שלי פשוט מנסים לשכנע אותם שהם בעצם חסרי אונים מול ההתמכרות.

אני בפורום הזה כי כשיש לי יום קשה אני רוצה לקבל עידוד מאנשים שנאבקו וניצחו לטוב להם. כי אני רוצה לשמוע מה קרה לאנשים שהרפו ונפלו וכמה רע להם. אני רוצה שאנשים יעודדו אותי אחרי שאני (חלילה וחס) יורד ברמה שלי ויזכירו לי שיש דרך חזרה, אני רוצה שאנשים ימצאו לי כף כשאני מצליח, כשאני מנצח עוד קרב קטן. אני כאן בפורום כי אני רוצה לתת לאחרים את מה שעזר ועוזר לי.  אני רוצה לבוא למפגש כי אני רוצה להכיר פנים אל פנים את האנשים שנותנים לי ואת האנשים שאני נותן להם.

בפועל התחושה הכללית שלי בפורום היא שאין דרך אחרת, שזה לא יעבוד, שהתכנית שלי לא ריאלית ושאיבדתי שליטה על חיי. התחושה שלי כשאני או מישהו אחר מביע דעה מעודדת מדי היא שמקררים אותו ואומרים לו "תשמע, מניסיוני ומנסיון של אחרים, וגם לפי דעתם של רבנים רבים, איבדת שליטה על חייך אותה חסר אונים. כדאי לך להכיר בכך שרק כח חזק ממך יחזיר לך את שפיותך, וכל זה רק ליום אחד כל פעם". אולי הגזמתי קצת, אבל זה מה שאני חש. אני לא רוצה לבוא להכיר פנים אל פנים את מי שדוחף אותי בכח אל הייאוש.

מישהו המליץ לי מידה מינימלית של פתיחות. יש לי המון פתיחות, באמת. אני איש מאוד פתוח. אני פתוח לשמוע דעות של אחרים, אני מקבל בלי היסוס את העובדה שזה מה שאתם מרגישים ושייתכן שזו הדרך הנכונה בשבילכם. יש דבר אחד שאני לא פתוח אליו - זה כשמציעים לי להתייאש. אם יש מישהו שצריך קצת פתיחות, זה מי שאמר לי לא רק שאני מכור (חסר אונים ואיבדתי שליטה) אלא שזה שאני לא מכיר בזה זה מה שלא ייתן לי להיגמל.

אני מבין שהשרשור הזה נועד להפיג חששות. אני חושב שציפיתם לחששות כמו מה יקרה אם אסמיק, ומה יקרה אם אפגוש את המורה שלי לחשבון, ומדוע בכלל כדאי להראות את זה ברבים; בעיני אלו חששות ילדותיים. בלי לזלזל, לכל אחד יש ילד קטן בפנים, אבל אלו חששות שנוגעים במה שמסביב, בתנאים החיצוניים ולא במהות העניין. אני לא מרגיש שהשרשור נועד לכאלו שיש להם בעיה עם המהות. וכשאני אומר המהות אני מתכוון בזלזול שאני חש כלפי המחשבה שטרם איבדתי שליטה על חיי.

אני שוב מתנצל על שדפקתי את השרשור, אם מישהו מהמנהלים רוצה להעביר את הדיון שלנו לשרשור נפרד כנראה שזה יהיה נכון. אני לעולם לא הייתי פותח שרשור נפרד שתכליתו להעביר ביקורת על הפורום או על המפגש, אני פשוט חשבתי לתומי שזה מתאים בשרשור שתפקידו להפיג חששות.

אני חושב שדברי עלולים להשמע כביקורת. אני רואה את זה בנימה המתנצלת שלך אריאל. אני רואה את זה בעמדה הנשכנית שלך מוישלה. לא התכוונתי לבקר אותכם בכלל. אני מרגיש כמו מישהו שרוצה לדבר על בלשנות אנגלית בפורום שעוסק בבלשנות רוסית. הוא פשוט לא מתאים. לא עניין של ויכוח, לא עניין של ביקורת. חשבתי לתומי שהמפגש יעסוק בכל מיני "מתמודדים עם התמכרות לתאווה", הוברר לי שהמפגש מיועד לאלו איבדו שליטה על חייהם. זה הכל. אני אוהב את כולכם, אני מעריך מאוד את כולכם, למרות חילוקי הדעות וההבדל במצב יש לי המון מה ללמוד מכם ואני משתדל לעשות את זה. אני אוהב את כולכם ואת הפורום, אבל לא אבוא למפגש.

לסיום אומר שבאמת ובתמים כתבתי כאן כי ציפיתי שחששותי יופגו. באמת ובתמים רציתי לבוא למפגש. ולא אכפת לי לפגוש שם את אחי או גיסי ואני מבין למה אנשים כמונו צריכים מפגש. באמת רציתי להשתכנע, להרגיש שיש אנשים שמבינים אותי ואת המאבק שלי (ההתמכרות, לא בפורום). לא מצאתי.

סליחה שוב על זיהום השרשור הנחמד והקליל שהיה אמור להיות כאן.

באהבה,
דוד

אולי המקום עצמו לא הכי מתאים, אבל הדיון בודאי חשוב, וזה למרות שהוא היה כאן כבר עשרות פעמים בצורה כזו או אחרת. וברשותך, כדי לקצר הליכים, אתן כאן בתמצות את רוב המסקנות:

יש הבדל בין מי שאינו מכור למי שמכור.

מי שאינו מכור - בודאי יכול להתגבר בעזרת כח הרצון, תפילה, שיתוף וכן הלאה.

לצערנו, המצב כעת הוא שמי שאינו מכור לא כל כך ימצא כאן את מקומו, כיון שהשיח השולט הוא של המכורים.

יש צורך לפתח אפשרויות נוספות עבור המתמודדים עם התאווה שאינם מכורים.

רוב אלו שכן מגדירים את עצמכם כמכורים והצליחו להחלים זה בשיטת 12 הצעדים.

יש שיטות נוספות להחלמה גם עבור מכורים.

זהו, אחרי שכתבתי את הדברים האלו ונראה לי שאף אחד מהסעיפים לא בסתירה למה שכתבת, ארשה לעצמי להתייחס לנקודה אחת מהדברים שלך. אתה כותב שאתה לא מרגיש חסר אונים - וזה בסדר גמור. לא רק שזה בסדר להרגיש כך - יתכן שאתה באמת לא כזה. לא כל מי שמתמודד עם התאווה הוא מכור (כבר כתבתי את זה?), וברור שלא כל אחד שנפל בצפיה בפורנו הוא כזה שאיבד שליטה על החיים. (אל תדאג, לא תקבל על כך מקלחת של קרח).

אבל אתה מציין את זה שאי אפשר לבחור במה להאמין (לא רק באופן כללי בנוגע לאמונה אלא) בנוגע לשאלה האם אפשר לשכנע את עצמי שאיבדתי שליטה או לא, והאם חובה שזה יגיע מבפנים.

אכן, הגישה הרווחת גם בין אלו שמגיעים לצעדים היא ש"אי אפשר להכריח" אף אחד לצעוד, ומי שלא מגיע מרצונו אז זה לא יילך וכן הלאה. במציאות זה שטויות, אגדה אורבנית. ברחבי העולם ישנם אלפים אלפים שהגיעו להחלמה בעל כורחם, והיום הם מחלימים לכל דבר וענין ועושים את הצעדים בהצלחה רבה. ישנם אין ספור מקרים בהם שופטים שלחו מכורים לסמים, לאלכוהול או למין אל הקבוצות כתנאי להישארותם מחוץ לכתלי בית הכלא, ולמרות חוסר רצונם הבולט להתחבר לרעיונות הצעדים ולהודות בחוסר אונים, עצם עשיית הצעדים עם ספונסר הביאה אותם להפנמה של הדברים וממילא לתוצאה הרצויה - החלמה מהתמכרות.

אני לא טוען שצריך להצמיד לך אקדח לרקה, רק מציין את העובדה שישנה אפשרות כזאת של עשיית הצעדים בלי שום חיבור, ורק אחר כך להפנים אותם. או במילים אחרות: אחרי המעשים נמשכים הלבבות.

טוב, הגענו לפרטים הקטנים. בהתחלה אתה משחק קצת בניסוחים, זה בסדר גמור ואני זורם עם זה.
הנקודה המרכזית בדבריך היא שמי שאינו מכור (או בניסוח שלי - לא איבד שליטה על חייו) לא מוצא כאן את מקומו. ניסחת את זה מעולה, זה מה שבאתי לבדוק כאן, וזו המסקנה שלי גם כן. זה לא משהו שלילי או חיובי, רק אבחנה יבשה שמי שאינו "מכור" כדאי שיהיה מודע.

בסוף אתה מדבר על אחרי המעשים נמשכים הלבבות, אני מאוד אוהב את הגישה הזו, אבל לא מוכן ליישם אותה באמונות. רח"ק נמצא בדעת מיעוט, ובפרט הרמב"ם שלאורו היהדות באופן כללי זורמת סבור לגמרי אחרת, וזה בסדר גמור שאתה חי את חייך לפי הרמב"ם (י"ג עקרים וכו'). אני מרגיש יותר טוב עם זה שאין לי שליטה על האמונות, ושימוש ב"אחרי המעשים" בשביל לשנות את דעתי שקול בעיני לשקר זול ביותר.
בפרט אני לא מוכן להשתמש במניפולוציות בשביל לשכנע את עצמי שאין לי סיכוי ושאני חסר אונים כי כל החיים שלי אני חי על כח הרצון. זה פשוט עקרון שהחיים שלי מיוסדים עליו, עשיתי בחיים שלי הרבה דברים שכולם אמרו שהם בלתי אפשריים בשבילי. אני לוחם באופיי, אני חי עם האמונה שאני לעולם לא חסר אונים. יש בזה מיתרונות וחסרונות, מצד אחד עשיתי המון דברים לא אפשריים ומצד שני כשחליתי במחלה שהביאה אותי לשערי מוות קיבלתי דיכאון (אמיתי) מהתחושה שאני חסר אונים ואני לא יכול לקום לשירותים. מצד שלישי החלמתי יותר מהר, כי אני לא חסר אונים. אם אני אשכנע את עצמי שאני חסר אונים אני לא אהיה יותר אני, אני אהפוך להיות מישהו אחר, ואני לא רואה סיבה לעשות את זה. כי אני לא מרגיש חסר אונים.

נכון זה נראה לצופה חסר האונים שאני מפחד להסתכל לאמת בעיניים כי אני מפחד לאבד את אישיותי, אבל לדעתי זה נובע מאיך שאני באמת רואה את חיי. למכור את האמת שלי בשביל דרך קלה יותר להחלים זה לא רעיון טוב בשביל מי שלא איבד שליטה על חייו.

זהו לנושא הזה, המקלחות של הצוננים שאני מקבל כאן (לא דווקא אישית ממך) רק מעודדות אותי להצליח. אני לוחם, וכשמישהו אומר לי שאני לא יכול זה דוחף אותי קדימה, אבל מעודד אותי לפקוח עיניים זהירות יותר. שוב סליחה על חטיפת האשכול.

improvementway,
שלחתי לך הודעה בפרטי.

שלום לכולם.

לא אאריך.

נגמלתי מסיגריות לפני שהגעתי לתוכנית, חשבתי שזה יעזור לי להבין שאני יכול באותה מידה להיגמל מהתאווה וזה לא קרה. הייתי חייב ועדיין חייב יום יום את 12 הצעדים בשביל להישאר נקי רק להיום, וגם לי קשה לפעמים עם הקבלה העצמית שוואללה זה מחלה לעולם ועד, אבל אינו דומה סיגריות לתאווה.

באשר לכנס, צדה עיני משפט של 'אני מנסה להשתכנע שיהיה לי נחמד בכנס' לי באופן אישי לא היה נחמד בכנס הראשון, הגעתי לשם עם מספר ימים מצומצם של נקיות, הראש היה עדיין אפוף בשאריות תאווה, האגו שלי נפגע, הרגשתי מרוח ודפוק, לא היה לי נחמד עם זה שישנם חברים שנקיים יותר ממני, רציתי להיעלם ולבוא אי פעם חזרה מתי שיחליטו שלא מזכירים יותר ימי נקיות, כל פגמי האופי צפו לי מול העינים בבום אחד גדול, ת'כלס היה לי קשה מאוד.

אבל הקושי הזה היה המנוף שלי לצמיחה, שמעתי על ההתמכרות, קיבלתי מושגים, ראיתי שיש עוד אנשים שהם לא וירטואלים שבאמת מורידים את המסיכה ונעמדים מול המראה של עצמם ומודים בבעיה, לא הייתי יותר לבד, קרעתי באותו הלילה את מסיכת הוירטואליות שלי, את עשרות שמותי הבדויים, את עשרות כתובות המייל הבדויות, היה קשהההה..... קשה מאוד...... זה כואב..... אבל מבלי זה לא יכולתי לראות את עצמי היום בפיכחון 'הולך וגובר' על התאווה, רק להיום 477 יום.

מאחל לכולם, יש ברווח, הוא מקור הטוב ודרכו להיטיב, בלי תנאים.

שלום דוד,

- תודה על השם היהודי שלך,,,,שנדע עם מי מדברים,,
- "אני שוב מתנצל על שדפקתי את השרשור, אם מישהו מהמנהלים רוצה להעביר את הדיון שלנו לשרשור נפרד כנראה שזה יהיה נכון. אני לעולם לא הייתי פותח שרשור נפרד שתכליתו להעביר ביקורת על הפורום או על המפגש, אני פשוט חשבתי לתומי שזה מתאים בשרשור שתפקידו להפיג חששות. "    נראה לי באמת שחשוב שככה יעשו המנהלים ,,,,
- אתה צודק שהגישה כאן היא יותר נוטה לצד התוכנית המיוחדת הזאת,[ בא נגיד שלי מפריע ההיפך, לקרא דעות וכיוונים של אחרים שזה מוריד לי קצת את האומץ והאמונה בתוכנית שבעצם מ-צ-י-ל-ה את חיי !] אבל אתר זה נפתח [להבנתי,,] במגמה להנגיש את התוכנית בפנינו יהודים שותומ"צ שלא היו מגיעים אליה כ"כ מהר, אם בכלל,, ומי שיש לו בעיה עם זה אז מוזמן להתחזק או בספרי מוסר וחסידות או במקומות אחרים,,

סליחה אם הגזמתי, אבל כך אני חושב ומותר לך גם לחלוק עלי !

מעריך בכל זאת אריאל,,

שלום דוד
אני בהחלט מקבל את טיעוניך ביחס לעצמך, ומאחל לך כל טוב והצלחה בהתמודדות ,
ונשמח אם תשתף אותנו מה עבד בשבילך, כי בשלוש שנים שאני כאן אף אחד מאלו שמצאו דרך אחרת לא חזר לשתף...
וזה פחות או יותר הסיבה שרוב אלו שכאן ובהחלמה דבקים בצעדים, כי זה מה שעבד בשבילם,
ודרך אגב היאוש הזה שאתה כ"כ מפחד ממנו, בשבילי אישית זה היה המקום שהפסקתי להלחם בתאווה והתחלתי להיות נקי,
אחרי עשרים שנה של התפלשות בזוהמה היאוש הזה היה המקום שהפכתי נכון לאילמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו, נתתי לו לעזור לי ונשארתי נקי,
אז כן אני אבוא לכנס כי אני אחרי שלוש שנים מכור אבל יש לי דרך להתמודד ואני לא מדוכא ולא חסר חיות ושמחה,
בכל מקרה שה' יצליח דרכך
בברכה
מוטי

אדרבה, אני מאחל לך רק טוב והצלחה בדרך שלך, ובאמת ובתמים מזמין אותך להישאר כאן ולחלוק איתנו את החוויות שלך מהמסע האישי שלך (אדרבה, תציץ ביומני מסע הארוכים ותראה שחלקם הגדול של חברים שלא הסכימו להצטרף לדרך הצעדים).

סתם בהערת אגב, לא הבנתי איפה בדיוק קיבלת ממני מקלחת צוננים.

להערת האגב שלך, אמרתי שלאו דווקא ממך. לא זוכר ממי. וזה לא משנה.

תודה רבה לכולכם על קבלת הפנים היפה, אני אשאר כאן כנראה ואשתדל לחלוק איתכם את מה שעובר עלי. לכנס לא אבוא (השנה) כי הוא מאוד מוכוון צעדים (כמו האתר), אבל זה לא אומר שיש לי ביקורת כלשהי על הצעדים. זה טוב למי שזה טוב לו. תהנו שם, נשמע שיהיה מאוד טוב.

אגב, אני חבר בעוד שני פורומים ולכן לא בטוח שכל מה שאתה לחלוק יהיה כאן.

שוב תודה לכולם על קבלת הפנים, קיבלתי לא מעט הודעות בפרטי, כל ההודעות שממליצות לי על הצעדים רק ממחישות לי שאני חשוב לכם ושאכפת לכם שאני אצליח. תודה רבה.

אין שום סיבה לא לבוא לכנס!
כל החששות הם חששות שווא!

רצוי אולי לפתוח שרשור חיובי יותר: "למה כן לבוא לכנס! חברים מביעים את תקוותיהם!"
(ואם יזכני ה' אולי אעשה זאת בעצמי)

forum.gye.org.il/index.php?topic=6720.0

forum.gye.org.il/index.php?topic=6707.0

forum.gye.org.il/index.php?topic=4793.msg50371#msg50371


בהחלמה

וואו. זאת אמירה. כל החששות? אני בטוח שיכולים להיות לאנשים חששות שלא חשבת עליהם. והם לא חששות שווא. זה מלחיץ איך שאתה אומר את זה.

ממעקב מן הצד אחר התגובות באתר, אני שם לב לנקודה מעניינת והיא, שחלק מהכותבים תמיד נחרצים בדעתם בצורה גורפת, כמו "אין שום סיבה לא לבוא לכנס" "אין שום שיטה שהוכיחה את עצמה חוץ מהצעדים" וכדו', עולה בדעתי מחשבה האם זה גם חלק מתסמיני ההתמכרות? כי מצד שני אני גם רואה שלא כולם מגיבים כך.

האמת האמיתית, נמצאת ככל הנראה כמו רוב הפעמים באזה שהוא מקום באמצע, ברור שנאמנים עדותם של כל אלו שקבלו החלמה מהתכנית שיש משהו בתכנית זו, כמו שנאמנים עלינו עדותם של אלו שעשו את הצעדים וזה לא הועיל להם, אין ספק שנאמנים עלינו עדותם של חלק מהכותבים שרבותיהם הורו להם להשתתף בתכנית, כמו שנאמנים עלינו עדותם של אלו שרבותיהם אסרו עליהם את ההשתתפות בתכנית,  ברור שנאמנים עלינו עדותם של משתתפי הכנסים הקודמים שהם מאד נהנו ולא יצא להם מזה שום דבר רע, כמו שנאמנים ומובנים לכל בר דעת שיש סיבות נכונות לחשוש מלהשתתף בכנס.

אומרים בשם הרבי רבי בונים מפשיסחא זי"ע ש"בחסידות אין כללים, וזה עצמו גם אינו כלל תמיד" כלומר צריך לדון כל אדם לגופו, כל מקרה לגופו, וכדו',

מובא בשמו של הגאון רבי עקיבא איגר זצ"ל לפרש את דברי חז"ל במסכת תענית שלעתיד לבוא הקב"ה יעשה מחול לצדיקים והוא ביניהם וכולם מראים באצבע ואומרים הנה אלוקינו זה וכו', שענין המחול הוא שבניגוד לריבוע יש לעיגול רק מרכז א' באמצע, ולמרות שבעוה"ז נראה לפעמים שיש חילוקי דעות בין צדיקים אבל לעתיד לבוא יתברר שהחילוקי דעות היו רק על הדרך אבל לא על היעד שהוא לעשות רצון ה'.

ולכן לאלו שצועדים כאן ולאלו שצועדים בצורה אחרת, לאלו שלא חוששים לבוא לכנס, ולאלו שכן חוששים, הרי בסופו של דבר כוונת כולנו לעשות רצון ה', בתור יהודים מאמינים בני מאמינים אנו חיים ויודעים שאין לנו שום מטרה אחרת בעולם הזה אלא לעשות רצונו, אז שיהיה לכולם בהצלחה כל אחד בדרכו הוא, כל אחד בדרך שהורו לו רבותיו, כל אחד בדרך שהוא מרגיש שהוא מועילה לו, ומקדמת אותו ליעד ולא ח"ו להיפך, אז שיהיה לכולם בהצלחה רבה.

improvementway כתב on 10 מרץ 2015 22:55:


אימפרובמענט, לא התכוונתי להלחיץ! וגם לא באמת לומר שאין שום חששות שאני יכול להבין. יש דווקא הרבה כאלה.

רק קראתי כאן קצת והרגשתי שיש סטייה מהנושא המרכזי של הפורום, שהוא מציאת פתרון לעניין התאווה. לבוא לבדוק פתרון שאנשים כנים מעידים עליו שעובד, זה לא כזה דבר שיש לחשוש ממנו. אף אחד לא מכריח אף אחד לאמץ את הפתרון.

לי אישית עזר מאוד לשים לרגע את הספקות בצד (והיו לי הרבה ספקות, ועדיין יש. וזה בסדר), ולנסות לקפוץ שנייה למים. בחסד אלוקים זה השאיר אותי נקי במשך 392 יום. זה משהו שלא קרה לי מאז גיל 12. כעשרים שנה! למרות שניסיתי והרבה.

(דרך אגב, אני לא שמעתי על אף אחד שהעיד על עצמו שמשהו אחר עובד לו, אם כי שמעתי רבים שהרבה פתרונות אחרים לא הועילו להם, ובדידי הוה עובדא שהייתי אצל מטפל מומחה לתחום במשך כשנתיים ולא נשארתי נקי. וישראל המאירי - אני לא מכיר מישהו שעבד את הצעדים בצורה רצינית ונפל).

מעניין לציין, כי עברתי לאחרונה ברחובה של עיר, ושם חלקו לי פלייר על סכנות האינטרנט. דיברתי עם המחלקים, ואמרתי להם שאני מכיר אישית אנשים רבים שאין אינטרנט בביתם ובכל זאת נופלים. הם השיבו לי שאני צודק אבל מה לעשות, הם מחויבים למחות! אמרתי להם שגם אני אחד שנפל בתאווה אך מצא דרך החוצה, ויש באפשרותי לעזור לאחרים. הם אמרו לי שאת זה אין בכוחם לעשות. סיכמתי את הדיון בינינו: "אז מצוין! אתם תפקידכם למחות, ואני תפקידי לעזור". הם נתנו לי את מספר הטלפון של הרב שלהם, מראשי המארגנים של הפליירים הנ"ל. שוחחתי איתו בכנות. סיפרתי לו על עצמי ועל התוכנית, בלי לנפנף ב"דגלים אדומים" שאין לו כרגע כלים להבין. הוא מאוד התרשם. כנראה, בתור אחד שנמצא עמוק בתוך סיפורי הנופלים למיניהם, הוא באמת מבין שנדיר למצוא משהו שבאמת יכול לעצור את זה. סיימנו את השיחה בכך שנתתי לו את מספר הטלפון שלי, והוא אמר שיפנה אליי מקרים כאלה שמגיעים אליו ובירך אותי ברשימה ארוכה של ברכות.

לסיכומו של דבר, אני חושב שמצד האמת, להמשיך להתבשל במיץ הרעיל של התאווה, הרבה יותר צריך לגרום לי לחשוש, מאשר בדיקת פתרון שיגרום לי להישאר בהפסקה ממנה (כי להפסיק הפסקתי מאות ואלפי פעמים, אך תמיד חזרתי).

וגם לשיטת מי שעסוק כל הזמן ב"מה יאמרו" הרבנים וכדו', להפסיק את העבירות החמורות שהוא (חושב שהוא) עושה, זה הרבה יותר דחוף מלהתפלפל אם זה לרוח היהדות ואם זה הפתרון המתאים ושאר קשקושים (במחילה). להפסיק לאונן ו/או לצפות בפורנוגרפיה ו/או לשוחח בשיחות אירוטיות זה ללא צל של ספק הרבה הרבה יותר לרוח היהדות.

ולדעתי, גם להיות עסוק כל היום במחשבות תאווה, בבחינת "הפוך בה והפוך בה דכולא בה" זה גם הרבה יותר היפך היהדות מכל תכנית שהיא. ואם כבר בציטוטים עסקינן, אז "במקום שהאדם מחשב שם הוא כולו" (הבעש"ט). זאת אומרת, שאם אני בבית המדרש ליד הסטנדר ברוב שעות היממה, אבל הראש שלי ב... רח"ל, אז שם בתכל'ס אני נמצא. ואם לא ברור לאיזה מקום הכוונה, אז למקום שבו היה (ר') אלעזר בן דורדיא ברוב שעות היממה. הדבר הראשון שאני צריך לעשות, אליבא דכולי עלמא, זה פשוט לצאת משם.

אני חושב שכל אדם צריך לבחון דברים בצורה ישרה וכנה. ולבחון מה באמת מניע אותו. "אלו שאינם מחלימים, הם אנשים שאינם יכולים או אינם רוצים להתמסר לתכנית פשוטה זו, בדרך כלל אנשים שמטבעם אינם מסוגלים להיות כנים עם עצמם" (הספר הגדול עמ' 51).

סליחה על החריפות, אבל אני לגבי עצמי מרגיש, שהייתי כמו חמור שראשו תקוע באבוס (של התאווה) ובכלל לא רואה איפה הוא נמצא. אחרי שקצת הרמתי את הראש, כואב לי ואפילו חורה לי על מציאות כזו של להמשיך לטבוע למוות במצולות ים התאווה, ולהתחיל להתפלפל: האם הסירה שמגיעה להציל היא מספיק כשרה בשביל לעלות עליה? אולי אני עדיין לא ממש טובע, אז אני לא חייב את הסירה? ואולי אתהפך עם הסירה ולא אצליח לשחות מעליה, ואז אטבע עמוק יותר? נקעה נפשי מסגנון החשיבה הזה.

[זה מזכיר לי כשעבדתי פעם בחלוקת פליירים בתיבות דואר. הגעתי לחדר מדרגות והיה שם אדם שעישן בשרשרת. אני מאוד רגיש לעשן סיגריות, וביקשתי ממנו שיפסיק. "חדר המדרגות הוא הרשות שלי, ואתה ניזק ברשות המזיק! אני לא צריך להפסיק!" הייתה תגובתו...].