שלום
שום דבר לא הכין אותי למתקפה האימתנית שנפלה עלי הבוקר,
יצאתי לדרך אחרי התארגנות וחיפוש הילדים ושליחתם למסיבות הפורים,
ואז בום בום בום....
איזו הצפה של צבע וצורה, הרחובות מלאו בילדים וילדות נערים ונערות מחופשים בשלל צבעים וצורות,
אני לא בקטע של ילדים ואף פעם לא הייתי, אבל משהו גרם לי לתחושות הצפה ומחנק בכל הקרנבל של הבוקר.
לא חוויתי תאווה במקום הזה רק אי שקט ותחושה עמומה של חוסר אונים פנימי שורשי ,
ובעודי נוסע ברכב ממתין למישהו שאמור להיות מוכן בעוד עשר דקות אני מוצא את עצמי מעביר את הזמן בשוטטות סמויה,
למה סמויה? כי אני לא כנה עם עצמי שאולי הדרך שאני נוסע איליו עוברת בכוונה נסתרת ליד בתי ספר בהם יש מי שמתחפש למושאות תאווה...
ובעודי קולט את מה שקורה לי ואני מתפלל לאלוקים לנכונות לוותר, נקלטת בזווית עיני תחפושת של בקבוק אלקוהול נקי,
מבט ראשון אומרים הוותיקים זה על אלוקים המבט השני שהוא הלגימה הראשונה זה עלי,
אז אני לוקח את המבט השני , מתלבט אם לפנות שמאלה לעבר המבט השלישי, מתפלל ומקבל נכונות לפנות ימינה, והמבט השלישי נדחה ברוב טובו של אלוקים,
אך דא עקא שגם בימינה יש אתגרים , וברגע של חוסר מחשבה צאוור הגומי שלי שב לפעולה ושוב מבט ראשון מרעיל,
תוך רגעים ספורים מהויתור הקודם אני מוכרח לוותר על משהו עוד יותר עסיסי, המחשבה הראשונה הייתה לפרסס וללגום לשוכרה,
המחשבה השנייה הייתה אלוקים ברך אותה,
ואז הרגשתי בכל תא מגופי את החוסר האונים שיש לי מול התאווה אני פשוט אלרגי לתאווה,
למזלי יש לי בארגז הכלים שלי תרופה מיוחדת למקרים של התפרצות אלרגית,
התחלתי לחייג לחברים ולשתף אותם בחוסר האונים שלי,
שאבתי אל תוכי את ההזדהות שלהם ושחררתי את המוגלה שהציפה אותי,
טלפון אחד , שנים ושלוש שיתופים וחזרתי לשפיות ,
השתחררתי מהכח שהיה לזה עלי.
אני אסיר תודה לאלוקים על הפתרון,
אני אסיר תודה לחברים על שהיו שם להקשיב לי,
אני אסיר תודה לתאווה שגורמת לי להתחבר לעצמי לאלוקים ולזולתי.
שיהי לכולנו פורים שמח והתמודדות קלה
מוטי