בכל שנה, מיום עומדי על דעתי או ליתר דיוק, מיום שגיליתי את הריגוש שבהעמדת אותו המקום, פורים היה בחינת כיפורים.
הייתה שמחה, היו ריקודים, היה שכרות, והכל במעין התרסה כנגד עצמי.
אני זוכר את עצמי רק לפני שלוש שנים, רוקד ובכל צעד של ריקוד מרגיש כיצד אני, במו ריקודי, מחסל את קליפת המן עמלק-משיכה לתאווה שבתוכי. אם ביום הכיפורים היה בכי וכאב נוקב, וזעקה קורעת לב שפרצה בדמעות שקטות, בפורים היו ריקודים מכוונים. והייתה התפילה. התפילה של ליל חצות. כשהתחילו להשפיע האדים של האלכוהול, יצאתי החוצה, ודיברתי איתו. על המצב, על כך שאני יודע שהוא אוהב אותי. על כך שהוא יודע שאני באמת אוהב אותו. על הקושי לבטא את מה שבאמת, על ההכרה הברורה (לפחות ברגעים אלו) שכל המשיכה לתאווה ולאוננות היא זיוף, כיסוי, ערלת הלב.
כיום אני מבין שפורים היה היום בו ניסיתי לקבל את עצמי. אבל על מנת לעשות את זה כמו שצריך, הייתי צריך למחות את זיכר עמלק. הבעיה הייתה, שעמלק לא נמחה בכל כך קלות. אני חומל על אגג, או על איזה צאן צמרירי במיוחד. איני באמת מסכים להעלים אותו מחיי. אבל בפורים, כמו ביום הכיפורים, ההכרה בוודאותו של הרצון היוותה עבורי אוויר לנשימה.
כיום אני מבין, שעל מנת להכיר בוודאותו של הרצון שלי להיות נקי, וטהור, וקדוש, ורחוק מכל הסיאוב הזה, הרגשתי שאני צריך למחות מתוכי את הרצון להתרגש, להתפעם ולהיבלע בתוך הפורנו. אלא שהרצון הזה לא נמחה. אולי לא באמת רציתי. אולי רציתי והוא היה חזק ממני. העובדה היא שהוא לא נמחה. האלכוהול עזר לי לשכוח את העובדה הזו, במעין 'רק להיום' מתריס כזה. היום אני רוצה. היום אני רוקד. היום אני מחובר לאבאלה בשמיים. אבל כמו באחד הדרושים של ר' נחמן מברסלב, לפעמים גם כשאדם רוקד בששון ושמחה, היגון והאנחה מחכים בצד שיפסיק את ריקודם, על מנת לשוב ולהשפיע עליו.
כשאני חושב על זה הערב, נדמה לי שהאלכוהול של ליל פורים היה חלק מהקשר רחב יותר, מניסיון שלי לצאת מהיום יום, ולקבל את עצמי רק שם, באותה התבודדות אלכוהולית רווית כנות התרגשות ושמחת ריקודים ישיבתית.
אבל האם אני יכול לקבל את עצמי בחיים הממשיים שלי? כשהילד שלי חולה. כשאשתי מותשת ואני צריך לעזור לה לשלוח משלוחי מנות. כשאוטו התקלקל היום בבוקר והתיקון הוא של איזה ארבעת אלפים שקל. כששכחתי את הפלאפון בבוקר באוטו, ולכן כל התוכניות שלי למהלך היום השתבשו, דבר שגרם לי לנסיעה מיותרת בתחבורה ציבורית לפגישה שלאחר שהגעתי אליה הסתבר שהתקשרו אלי בבוקר לבטל אותה, מה שלמעשה בזבז לי כארבע שעות מהיום? כשאשתי עצבנית על ההססנות שלי בעניין המוסכים ואני מוצא את עצמי מגיב לנרגזות שלה בנרגזות משלי? כשאני מפנים שהערב המשפחתי הנחמד שתכננתי עם הילדים, הופך לשני ילדים בוכים בעייפות. אישה מותשת שרק רוצה לישון, ומספר אורחים לא צפויים שעוזרים אבל משבשים לחלוטין את הרומנטיקה הקלילה שדמיינתי הערב.
בקיצור. כמעט כל דבר שהיה יכול להשתבש היום - השתבש.
ואני שואל את עצמי, הערב, ללא אלכוהול, מותש, אבל מאוד רגוע. מה קרה לי היום? כיצד אתה, אבי שבשמיים, ניקזת את כל טרדות החיים הקטנות שלי למסגרת של שתים עשרה שעות צפופות? וכיצד כמעט כל היום שמרתי על רוגע, ועל הנכונות להיות במציאות איך שאתה החלטת לארגן לי אותה.
אז הערב, אני לא מוצא בתוכי את הכוח לארגן לי דרמה. לארגן דיבור צפוף, כנה ואותנטי אתך, אשר יחשוף, אחת ולתמיד את האמת שמאחורי השקר בו אני חיי את חיי. אבל אולי זה בגלל שעצם הצורך, עצם העיסוק במה אמת ומה שקר, ועצם התחושה שאני חייב לבטא את מה שבאמת אני רוצה בקשר אתך, הולכים ופוחתים, ככל שאני נעשה פשוט יותר בקשר איתך. אולי הרגישות שלי למסרים שלך במהלך היום הזה מאפשרים לי להיות הרבה יותר רגוע, מחובר, ופתוח למה שבחרת, באהבתך, לזמן לי היום.
תודה אבא, על החיים. פשוט על החיים. הדרמה של הכאב-דיכאון מול השמחה-תקווה הולכת ונעלמת מחיי, ומה שהולך ותופס מקום הם החיים עצמם. על מכאוביהם הקטנים ושמחותיהם המדודות. על הילד המתוק שלי שהקשיב קול קריאת המגילה, ועל המריבה שלי עם אשתי סביב אריזת משלוחי המנות.
בפורים, כך מקובלנו, ההודאה היא על הגופים, לא על הנשמות כמו בחנוכה.
אז אבא, תודה לך פשוט על החיים, על היכולת לחוות את המציאות, על גופניותה וארציותה, על קטנוניותה ועל רוחניות.
אני מבקש ממך אבא, שתעניק לי עוד מהחוויה הזו, המשוחררת מהצורך להוכיח לעצמי כל הזמן שהאור מרובה מהחושך, ושהחיים הם באמת רווי אהבתך, ולא רווי אהבה זרה.

נתן במתנה

משתבח והולך
תודה רבה נתבם

הדר קיבלוה. באהבה.

מדהייים!

הייתי אצל האדמו"ר שלי. והתרגשתי. ( ברוך השם לא מובן מאליו ) ואז טיפסה במורגן ראשי ההכרה שאני מתקן תיקונים ומייחד ייחודים. אל מול כל העם שסתם קופצים ולא מבינים, אני לעומת זאת...  !!!!!!!    סטופ !! עצור !! מחלה !!
אני לא לעומת זאת! לא תיקונים ולא נעליים.
הצורך שלי למדוד את עצמי מול שאר הקהל ולהכריע ( סתם בלי בדיקה) שאני הוא המיןחד.. זהו שורש מחלתי.

עשיתי צעד 6 - 7

הייתי נכון. מוכן שאלוקים יקח ממני את הפגם הזה שאני חי כל הזמן בסרגלים. סרגל מול החברים סרגל מול הקהילה. כל הזמן מודד מדידות. זהו הסרגל העתיק שלי עוד מימי כיתה ו'. אז הגדרתי לעצמי שאני הכי טוב בכיתה ב.... קפיצת ראש אחורית לבריכה.. אחת מכמה קטגוריות שפסקתי לעצמי שאני הכי טוב בכיתה. אני מוכן לוותר על הסרגלים.
התחננתי לאבא שיקח את זה ממני.

ואז, הבליחה בי המחשבה. זה פורים. מרדכי היהודי! זה לא תואר. זה שם עצם!
אני הושיעה נא היהודי. זה מספיק. כשאני קרוב ומחובר על שם העצם אינני צריך לחפש סרגלים ולהמציא לעצמי כל הזמן מחדש שמות תואר.

אוהב
הושיעה נא היהודי

מקסים. תודה.
תהנו

וואו.
איזה ראייה חודרת וקולעת על פורים הפרטי שלי.
אני מרגיש שניתחת את חוויות הפורים שצברתי במהלך שנותיי ביד אומן.

חומר למחשבה.
תודה.

תודה.
מתחבר לתחושות הנוכחיות של פורים.

וואו נתן במתנה !!

איזה פוסט. התרכזתי בו הרבה.

אני מרגיש קצת מנותק מחלקו. אשתף באופן אישי. 
פורים עבורי היה החג של השנה.היום אליו חיכיתי והשתוקקתי משנה לשנה. משהוא שמגלה מי אני באמת. חג שבו גם אותם הטמאים, כן אלו המאוננים ומפורננים, גם הם מתכפרים ומתחטאים, מתקדשים ורצויים. היום טוב שבו כל הספרים הקדושים מרבים לשבח כל אחד מישראל באשר הוא, שאז מתגלה הניצוץ הפנימי.האמיתי.היהודי.הרוצה.המשתוקק.הכמה. ישראל אע"פ שחטא,,,
הייתי לומד הרבה ממאמרי ר' צדוק הכהן, המאריך ומרחיב בנקודות אלו, המסביר את טהרתה וזכותה של כל נפש יהודייה, וביום עצמו פשוט לא היה עם מי לדבר, בשעות הבוקר הייתי שותה אלכוהול עד דלא ידע [אף פעם לא הגעתי להשתוללות או לדברים לא ראויים] ברמה המתאימה והרגשתי שזהו זה הכל נפתח, הכל משוחרר, הכל מחול, או יותר נכון "אני מקובל-רצוי".

היום הדברים שונים. לא מוכרים. רגשות שונים עולים בי, ניסיון כאילו לאחות את אריאל הישן והחדש שנתקלים באיזושהיא אי הבנה של מי אני בעצמי. ראייה של חברים גויים רבים המפוכחים הרבה ומחוברים הרבה יותר ממני מתחילה לערער את ריגשותי ואת מה שאולי תכנו דמיונותי,,,,,
מי זה עמלק? מהו ? מי אני ? מי זה האלוקים עבורי? וכשאני רוצה כצעד ראשון, פשוט לשכוח בפורים מכל התוכנית ולתת לעצמי להשתחרר בצורה רוחנית, הכנות שלי לא נותנת לי ואומרת לי שאני משקר את עצמי ואין כזה דבר אריאל של פורים ואריאל של כל השנה.
אז מה ??  שאני פשוט אלך לביהכ"נ. אשמע מגילה ככתוב בהלכה. אשלח משלוחי מנות וזהו. הזהו הפורים שלי ????
אחרי כאילו השגות וריקודי קודש ודביקות וכו' ??!!!!

אז זהו זה שכנראה משהוא ייאלץ להיות יותר נוכח.יותר אמיתי יותר מחובר.יותר כואב. ואולי גם השמחה תהיה גם כן יותר מחוברת. יותר נותנת לאחרים. יותר מתחשבת ויוצאת מעצמי ומקונכייתי.משהוא שיישאר לי גם למחרת הפורים ולא ייעלם וידהה ביום שאחרי עם הופעת המושא תאווה הראשון שאראה,,,,

תודהלכם עלהיכולת לנסות לבטאת קצת מהבלגן שמתחולל בתוכי, ועל היכולת להרגיש את מי שאני.

אוהב,,,

לגמרי מסכים עם תחילת הדברים! פורים זה ה-חג שלי והשנה חשבתי לחגוג אותו בפרופיל נמוך אבל אחרי שקראתי את הדברים שלך החלטתי ש,כן לפחות משהו אחד אני משקיע בו!

לא הבנתי את האלטרנטיבה, בהנחה שאנחנו אורתודוקסים בתור התחלה צריך לקרוא מגילה ומשלוח מנות וכ'ו, תעשה את זה ותקווה שהשאר יבוא מאליו!

תודה אריאל היקר על ההקפצה, ותודה לנתב"ם על דברים נפלאים.

גם אני חש שפורים הקרוב יהיה שונה מהמוכר לי.

אתה הצלחת להוריד את המסיכה בפורים בישיבה ולחוש בניצוץ הפנימי. אשריך.
אני לא ממש הגעתי לניצוץ שבי, אולי טיפה, לא מעבר.
אף פעם לא השתכרתי, בקושי שתיתי,
מרוב חשש ופחד שאאבד שליטה וכולם יידעו על רועה מעללי, 
וסתם כי הרגשתי שזה לא אני, אני לא יכול להשתטות/להשתתות.. אפי' לא כשזה מצווה..
גם כשחברים שלי שתו והבטיחו לי שגם בשעת הגילופין, מה שהם לא רצו לומר הם לא אמרו (לפחות זה מה שהם זכרו אח"כ על עצמם..), זה לא שיכנע אותי להסתכן..

יש נקודה אחת בדבריך שגם אני מנסה להתכונן אליה כמה שבועות,
נקודת השמחה,
איך אני הולך לשמוח באמת?
בלי להוריד מסכה, פשוט להעצים את האני הקיים לכמה שעות?
האני המחלים, שהינו נטול מסכה לפחות בחלקו, איך עושים זאת?

אין לי תשובה ברורה לתת,
אבל יש לי תחושה שהעובדה שהנני נטול מסכה באופן יחסי, ומחוייב לכנות אישית עם עצמי,
לא אמורה למנוע ממני לנסות ולהתחבר ולהידבק לאבי שבשמיים שגילה מעט את עצמו ביום הקדוש הזה.

שאזכה בתוך שאר עמו ישראל היקרים.
 

וואו, איך בא לי ש'נתן' יחזור לכתוב...
תודה אריאל על ההקפצה.

אני מזדהה עם העיקרון הזה, של הנקיון. אצלי, זה היה בחתונה. בתקופה שהייתי נקי בערך שבוע, הלכתי לחתונה. ורקדתי, חזק. אני זוכר איזה רעיון כזה, שהזיעה מנקה את זה, או משהו כזה...
מה שמעסיק אותי בחתונה (אולי גם בפורים) זה לנסות להשתחרר לגמרי ובאמת לא להתבייש, אבל בפועל כל הזמן לבדוק ולצאת מדעתי עם מה חושבים וכו'

חג שמח!

מזדהה עם כל מילה,

גם אני הייתי צועק בהתבודדות בליל פורים הציליני מקליפת המן עמלק
ואח"כ הולך להשתמש,,,

אשרינו שזכינו לדרך חיים.............