שלום חברים,

אני חשבתי לעצמי:

בפורום ובקבוצה הטלפונית דברנו על כך שההתמכרות היא עניין פיזיולוגי/ נפשי שלא קשור לעניין דתי/ הלכתי,
מה שנהייה לי יותר קשה ממקודם היא העובדה, שאם אכן מדובר בעניין פיזיולוגי/ נפשי, איך הקב"ה בכלל נכנס לתמונה כחלק מפתרון הבעיה?
יש פה איזהשהו "מיקס".

נכון, אין ספק שהטיפול הנכון והאמיתי הוא ב- 12 הצעדים.
ואפילו אור החיים הקדוש אומר כמה פעמים שאנו לא יכולים על הייצר הרע וננתח אותו רק אחרי שנבקש עזרה מהקב"ה.
והגמרא מלאה סיפורים על תנאים קדושים שכמעט ונפלו מול הייצר.

אך מצד שני יש את האמונה בקב"ה, שהכל מאיתו יתברך, שיש שכר ועונש.
יש עונש על עבירות ויש שכר על המנעות מהעבירות.

ואם אנו אומרים שהתמכרות לתאווה היא לא בשליטתנו, אז אנו לא נענשים?
ואם אנו מתגברים ומנצחים אז אין לנו שכר?
ואם באמת כך, אז מדוע הקב"ה הביא אותנו להיות מכורים?

ועוד שאפילו שאור החיים מדבר על כך שאין לנו יכולת מול הייצר הרע, הוא לא מדבר במושגים של "מחלה" או "שגעון", אלא במושגים של ייצר הרע שהתרופה היא התורה והמצוות.


האמת היא שאחרי שחשבתי על כך עוד קצת, דחקתי במחשבתי את זה שהקב"ה הביא אותנו לכך, כדי שניכנע ונמסור את עצמנו לקב"ה,
וכך נגיע לאמונה השלימה ואמיתית.
ולמרות שהפתרון לומר שאין לנו יכולת להלחם, אז אפשר לומר שעל עצם העבודה על 12 הצעדים אנו מקבלים שכר גם כאן (עצם  היותו שפויים) וגם בעולם הבא.

מה דעתכם?

שמואל.

שמואל שלום,

השאלה שלך מהותית ויסודית ולכן אשתדל לכתוב כעת, בתור התגובה הראשונה שלי לבוקר הנפלא הזה.

ובכן, ראשית כל חייבים לזכור כלל פשוט, ובהקדים:

הרבי המהר"ש מליובאוויטש אמר לבנו הרבי הרש"ב: נקוט כלל זה בידך וזכור אותו תמיד: כל דבר המועיל או מביא לעבודה בפועל, כל מניעה שתהיה לדבר זה – אפילו אם המניעה היא מדבר נעלה ביותר – היא רק מתחבולותיה של הנפש הבהמית. אמר על כך הרבי הרש"ב: עד אז לא ידעתי שיכול להיות יצר הרע שהוא כביכול ירא-שמים ואף חסיד.

אז זה לא אומר שלא שואלים שאלות, כי השאלות הם דבר נפלא ומראות שאני באמת רציני לגבי הדרך בה אני הולך, אבל יחד עם זה - צריך לזכור שאם בגלל רצון להיות יותר "מאמין" אני אחזור לכל החטאים הקודמים - אז ברור שמשהו כאן לא בסדר. ולכן, השלב הראשון אצלי היה נעשה ונשמע. דהיינו: יש לי בעיה וכאן יש פתרון, אז אני בפנים. אחרי שאני בפנים כי אני יודע שזה יעשה לי רק טוב מכל בחינה (גם מבחינה דתית) אני מתחיל לשאול שאלות ולראות איך הדברים מסתדרים.

כעת לשאלה שלך. אני באופן אישי התחנכתי שלא על פי הגישה האיסלאמית שבה הגהינום הוא המניע הגדול שלא לעשות עבירות, אך גם לא על פי הגישה הנוצרית לפיה הכל בסדר כל זמן שאני רוצה להיות אדם טוב. התחנכתי בדרך שבה אני צריך לעשות את הדבר הנכון ואני אתן דין וחשבון על כל דבר שאני עושה, אבל החשיבות איננה בשאלה האם אקבל שכר או עונש - למרות שכמובן השכר והעונש קיימים והם מעיקרי האמונה. זאת אומרת שיותר חשוב לי לעשות את הדבר הנכון מאשר לדעת מה השכר עליו, ויותר חשוב לי לא לעשות דבר לא נכון מאשר לדעת איזה עונש אקבל עליו בשמים. לכן, לי באופן אישי היה יותר לקבל את העובדה שאני מכור (חסר שליטה על מעשיי), כיון שברור לי שכך אני עושה את הדבר הנכון, ולא נכנסתי לשאלות השכר והעונש כל כך.

תראה, אדם חולה שנפגע בתאונה, ברור שהוא לא יכול להגיע לבית כנסת להתפלל במנין. אבל האם הוא יקבל על כך עונש בשמים? לא נראה לי. יתירה מכך: האם כעת עליו לדאוג על השאלה הזאת או שעדיף שיתרכז בכך שהוא שומע לדעת הרופאים ועושה את כל הנדרש להחלמה? די ברורה לי התשובה. וזה לא באמת שונה גם במקרה שלנו. הרי אם הקב"ה יכול להחליט שאדם מסויים יעבור תאונה פיזית ולכן יהיה מוגבל מבחינה רוחנית, ברור שהוא יכול לעשות את אותו דבר במישור הרוחני בלבד. אני עברתי "תאונה רוחנית" בגיל צעיר (מכל סיבה שלא תהיה) ולכן עכשיו אני נכה לכל דבר וענין. אז למה שה' יעניש אותי על כך שעברתי תאונה? וגם לא נראה לי שאדם נכה שהולך לעשות פיזותרפיה מקבל "שכר הליכה"... זה בכלל לא נוגע. מה שנוגע זה שהוא רוצה להיות בריא. נקודה.

וכל זה לא אומר שאין לנו אחריות. מי שאומר "אני נכה" ולכן יכול לעשות עבירות - טועה בגדול. יש הבדל בין אדם שעבר תאונה ומאושפז בבית חולים שאז הוא לא יכול להתפלל במנין, לבין אדם שאחרי שקיבל מרשם מהרופא לא לוקח את התרופות ולא עושה כלום כדי לצאת מהמצב שלו. ברור שאדם הסובל מפיגור שכלי לא כועסים עליו כמו שכועסים על אדם רגיל שעושה את אותם דברים. אבל יחד עם זה, אדם שחולה בנפשו ולא לוקח את הכדורים שלו - כועסים על הדברים שהוא עושה, לא כל כך בגלל מה שהוא עושה אלא בגלל שהוא צריך לטפל בעצמו ולהתנהג כמו בן אדם.

אז הנה, אני אדם מכור "נכה" רוחני, פיזי ונפשי. אבל האם זה תירוץ עבורי להישאר במצבי? ברור שלא. זה רק אומר שאני צריך לעבוד יותר קשה כדי להחלים.

האמת שהשאלה שלך בפתיח של ההודעה שונה מהמשך ההודעה (אם אכן מדובר בעניין פיזיולוגי/ נפשי, איך הקב"ה בכלל נכנס לתמונה כחלק מפתרון הבעיה?) ועל כך אשתדל לענות בהמשך בהרחבה.

חס ושלום! ברור שזה לא המצאה שלהם, כמו שהחמלה של אלוקים זה לא המצאה של הנצרות.

הרעיון היה לא להתרכז רק בזה וגם לא רק בזה. "מזה ומזה אל תנח ידך", והעיקר לעשות את מה שנכון לעשות.

כנראה התכוונת למישהו אחר. לא מכיר כאן רבי זלמן. סורי...

זלמן היקר,

אהבתי מאוד לקרוא את התגובה שלך.

אבל, ההשוואה לנכה גופני לא מתאימה כ"כ. הנכה לא יכול ללכת לבית כנסת, אבל הוא לא עושה עבירות בהיותו נכה.
ואני עושה עבירות בהיותי נכה !!!

מצד שני, ידוע ששוטה פטור מכל המצוות.
האם אנו כ"שוטים"? אני לא בטוח !!!

ברור, כמו שכבר כתבתי שזהו (תוכנית 12 צעדים) הפתרון ל"מחלתי" ואני חייב לבצע אותו בדקדוק ובקנאות !!!
אך, כשנכשלתי בראייה אסורה איך אני יכול לדעת אם זה בגלל שאני "נכה" או בגלל שיש לי יצר הרע גדול מאוד ???
אם זה בגלל שאני "נכה", אז יכול להיות שאני "פטור". (עדיין לא בטוח)
אם זה בגלל שיש לי ייצר הרע, אז אני התחייב על כל ראייה וראייה !!!

תראה, אני לא רב ולא מנסה לכתוב כאן איך הדברים יהיו בשמיים אחרי מאה ועשרים (האמת היא שבשלב זה כל העסק הזה לא מעניין אותי. אני מנסה לחיות. נקודה), אבל אנסה בכל זאת להסביר לך איך אני אוראה את הדברים כאשר אני חושב על זה. העבירה עצמה לא שייכת כאן כי אני מכור. יחד עם זה מה שכן שייך כאן זה אם אני לא עושה הכל כדי לצאת מההתמכרות.

אדם חולה שצריך לנסוע בשבת - נוסע בשבת (זה בנוגע למה שכתבת שאדם נכה לא עובר עבירות וזה לא מדוייק. אנשים עוברים הרבה דברים שהם "עבירות" עבורנו, אבל עבורם זה מלכתחילה מותר). אבל אדם שמזניח את הטיפול ויכול לנסוע לפני שבת וסתם מחכה ולא עושה כלום ואז נוסע בשבת - זאת כבר בעיה.

אז אם עשיתי הכל ובסופו של דבר נפלתי - אני לא חושב שהנושא של העבירה רלוונטי. אבל אם אני מרשה לעצמי את הכוסית הראשונה ("לשטוף עיניים" בלע"ז) וחושב שאני יצליח לעצור את עצמי בזמן, או לא מוכן לחסום את האינטרנט, או לא מוכן להגיע לקבוצה או כל דרך להחלמה - אז נראה לי שאני בבעיה.

היום כתב לי אחד החברים באימייל:

"שמעתי על תשובה של ר׳ צדוק הכהן מלובלין שישנם מצבים בחיים עליהם לא יתבע בן אדם היות ועשה את המקסימום מצידו, זה בעצם מה שאתה עושה - את המקסימום, כדי לצרוך את המנימום."

זלמן ידידי,

אני מסכים לתשובתך אך לא לגישתך.

נכון, אני מסכים שאנו מחוייבים בשמירת המצוות ובכל מה שכרוך בכך, אך מתי שאין לנו יכולת, אז לא נתבע על כך.
היאך לגישה אני לא מסכים.
אנו שומרי תורה ומצוות, לא חילוניים, לא נוצריים, לא הודים ולא ניגריים.
ובתור כאלו כן צריך לעניין אותנו איך הדברים יהיו בשמיים אחרי 120 וכל מעשינו כאן צריכים להיות בהתאם לאותו עניין.

ולדעתי הגישה הנכונה (לדעתי) דווקא רק יכולה לעזור למכורים למין היהודים שומרי תורה ומצוות (בזה הגויים בנחיתות עלינו בעניין של ההתמכרות למין).
וכוונתי היא שאם לדוגמא מכור גוי ב"נפילה" לתאווה, אותו דבר שהיה מסוגל ל"עצור" יהודי שומר תורה ומצוות ("יווו... מה אני עושה... זה בכלל אסור..."), לא ידגדג לגוי.

אוקיי, אני מנסה להיזכר מתי הידיעה שאני עובר עבירה הצליחה לעצור אותי. אממממ... אני עדיין מנסה להיזכר.

סורי, לא הצלחתי. זה פשוט אף פעם לא עצר אותי. אני מתכוון שבכל הפעמים שבהם רציתי שזה יעצור אותי - זה פשוט לא עבד. כי התאווה היתה הרבה יותר חזקה מאשר הידיעה על מה יקרה אחרי מאה ועשרים.

הרי אפילו הידיעה על כך שאשתי תזרוק אותי מהבית לא עצרה אותי, אז בודאי שדבר שרחוק ממני הרבה יותר (כך לפחות אני מקווה) לא יכל לעצור אותי.

עכשיו, שלא תבין לא נכון. ברור שצריך להשתמש בכל כלי כדי לצאת מהמצב שלי, אבל אני מעדיף להסתכל לאמת בעיניים ולהגיד בפה מלא: לא עצרתי גם כאשר ידעתי שאני בוגד באשתי, לא עצרתי גם כאשר ידעתי שאני בוגד באלוקים.

ודוקא לכן אני מגיע לנקודת האפס ומתחיל את המסע מלמטה. אני מתחיל מזה שאני רוצה לחיות. אחרי שאני מצליח לראות את העולם, אראה מה עוד אפשר להכניס לתוך הסיפור שלי. אבל אני לא נמצא כאן בגלל אשתי ולא בגלל אלוקים. סורי אם פגעתי במישהו, אני בטוח שאלוקים שמח בזה שהתחלתי לדאוג לעצמי.

זלמן,

קודם כל, לא אמרתי שהידיעה הזו וודאי עוצרת אותי, אלא יכולה לעצור במקרים מסויימים.
וכן, אותי היא עצרה פעם או פעמיים.

לגבי הנושא השני שהכנסתי בתחילת הבלוג הזה ("אם אכן מדובר בעניין פיזיולוגי/ נפשי, איך הקב"ה בכלל נכנס לתמונה כחלק מפתרון הבעיה?"),
עד עכשו התאפקתי מלעלות את זה שוב. (חיכיתי שתפתח את זה).
אבל, עכשו כבר קשה לי להתאפק.
אתה הרי אומר, "אני לא נמצא כאן לא בגלל אשתי ולא בגלל אלוקים", איך זה מסתדר עם 12 הצעדים (צעד 2 ו-3)???

אוקיי, אז קודם כל, בענין האחרון שבו עסקנו. נראה לי שבגדול אין לנו שום מחלוקת. ברור לשנינו שמדובר במחלה, ברור לשנינו שצריכים לטפל בזה כמו שצריך. אתה מצליח להיעזר גם בענין השכר ועונש - ולכן ברור שאתה צריך להשתמש בכלי הזה גם כן. אצלי אישית לא רק שזה לא עוזר אלא זה מפריע ולכן ברור שאני לא צריך להשתמש בזה. הרי ה' גילה לנו על כל הענין של השכר ועונש כדי שיהיה לנו יותר קל לעבוד אותו. אז אם זה מפריע לי כעת כדי לעבוד אותו, אני בטוח שהוא מסכים שאשכח מזה לבנתיים בנושא הזה.

כעת לנושא הראשון ששאלת. ראשית, כנראה לא כתבתי מספיק ברור את הנקודה האחרונה. כאשר אני כתבתי "אני לא נמצא כאן לא בגלל אשתי ולא בגלל אלוקים", לא התכוונתי לסיבה או לדרך של המחלה והריפוי אלא טכנית לסיבה בגללה אני רוצה להחלים. אתה מבין, אני רציני בנוגע להחלמה שלי, לא בגלל שאשתי תזרוק אותי מהבית, אלא בגלל שאני רוצה את החיים שלי בחזרה. אותו דבר לגבי הקב"ה. הגעתי לכאן לא בגלל שהיה לי כל כך רע שאין לי רוחניות בחיים (הלואי וזה היה המצב) אלא הגעתי לכאן (ואני ממשיך להגיע) כיון שהחיים שלי השתגעו, ולא היתה לי ברירה אלא לגלות את הקב"ה בדרך הקשה.

זה היה לגבי השורה הלא מובנת בפוסט האחרון.

אבל השאלה הראשונה שאתה שאלת היתה: אם אכן מדובר בעניין פיזיולוגי/ נפשי, איך הקב"ה בכלל נכנס לתמונה כחלק מפתרון הבעיה?

האמת שכתבתי על זה פוסט די ארוך לא מזמן תחת הכותרת "איך אני יכול להיות בטוח שה' יעזור לי" או משהו בסגנון. אבל כיהודים מאמינים לא צריך ללכת רחוק. כשיש לנו קרוב משפחה ל"ע חולה - אנו מיד מתפללים לה', אז למה במהות הענין קשה לך לתפוס שגם כאשר אנחנו חולים באופן פיזי ונפשי אנחנו פונים לה' לקבלת עזרה?

זלמן היקר,

קודם כל, אני רוצה להתנצל מראש אם תצא פגיעה כלשהי מדברי.
ומה שאני אומר זו דעתי האישית בלבד ואני בהחלט יכול לטעות.

נכון, אנו מסכימים בעניין שצריך קודם כל להתרפאות.

אך עדיין יש בדבריך סתירה מסויימת.
מצד אחד, אתה אומר כביכול לקב"ה על תפריע לי להתרפאות.
ומצד שני, אתה נכנע לקב"ה כחלק מתהליך ההתרפאות.
בעצם לפי דבריך צעד 2 ו-3 לא חייבים בכלל להתייחס לקב"ה, כי הרי אתה לא רוצה כביכול שיפריע לך בהתרפאות.

נא תקן אותי אם אני טועה.

באהבת ישראל אמיתית

שמואל

יכול להיות שכתבתי משהו לא ברור, אבל אני לא יודע בדיוק איפה, אז אנא תפנה את תשומת ליבי לנקודה בה כתבתי שאני אומר לה' לא להפריע לי.

בכל אופן, הנקודה היא שונה. אני אומר שהגעתי בגלל שהיה לי רע (צעד 1) ואז גיליתי שבעצם יש מישהו אחר שכן יכול לעשות את העבודה בשבילי (צעד 2), ולכן החלטתי למסור לו את החיים שלי (צעד 3). אם הייתי מגיע לכאן בגלל הקב"ה (דהיינו שאני כבר חי איתו באמת) אז לכאורה צעדים 1-2 מיותרים (ואולי גם צעד 3).

אבל למרבה הצער, למרות שאני מקיים תורה ומצוות, אני לא באמת חי עם הקב"ה ובודאי לא נותן לו את החיים שלי. לכן אין לי ברירה אלא לעבוד "מבפנים החוצה". מתחיל מעצמי לגמרי בלי שום קשר לאף אחד (צעד 1) כאשר אני נכנע מול עצמי. לא בגלל אשתי, לא בגלל הילדים, לא בגלל העבודה וגם לא בגלל הקב"ה. פשוט רע לי ואני רוצה לצאת החוצה.

ואז מהתחתית אני מתחיל לצאת החוצה. הראשון שאני מגלה כאשר אני מדליק את האור בחדר החשוך זה מי שהיה כאן תמיד: אלוקים. הוא רק חיכה שאדליק את האור ואתן לו להיכנס לחיים שלי.

מקווה שכעת קצת יותר מובן.

זלמן יקירי,

אתה צודק.
כנראה שלא הבנתי נכון. (איך בכלל יכולתי לחשוב כך?!)

מסקנתי היא שיש כאן משהו מיוחד.
לא נראה לי שאי פעם מישהו נדרש לשאלה כזו.

לגבי שכר ועונש:
מצד אחד, בתור מכורים אנו חסרי אונים מול התאווה ולכן ייתכן שלא נתחייב על עבירות שנעשה תחת השפעת ה"סם".
מצד שני, אנו עדיין ברי דעת ומבחינה הלכתית (שנקבעה לפני שנודעה ההתמכרות שלנו בתור התמכרות חסרת שליטה) מחוייבים גם על עבירות שנבעו מההתמכרות.
ייתכן שיקום מי שירצה לדון אותנו כ"שוטים" הלכתית בעניין התאווה למין.
עד שזה יקרה אנו לא יותר מאשר שוגגים בעניין התאווה למין (לא נראה לי שיש מי שעושה איסורים כאלו ע"מ לעבור את העבירות גרידא).

לגבי אנו והקב"ה:
תמיד האמנו ועבדנו אותו.
רק כשהיינו תחת השפעת ה"סם" לא היינו מסוגלים.
ועכשו שאנו בתהליך ההחלמה אנו מקווים ומצפים לחזור לעבוד ולהאמין בקב"ה אבל עכשו באמונה, בקרבה ובהרגש הרבה יותר גדולים מאי פעם !!!
ומה שיביא אותנו לכך היא העובדה שהפתרון למחלתנו הוא באמונה שרק הוא יכול לגאול אותנו מייסורנו ואנו מוסרים את כל חיינו רק אליו !!!

ייתכן שההשגחה גלגלה את העניינים כך, שאמונתנו בקב"ה תגדל בזכות העבודה על 12 הצעדים.

אם יש לך ערות נוספות או תיקונים אמשח לשמוע.

בכל אופן, תודה לך רבי זלמן על חיזוק הדברים אללו אצלי.

עוד לפני שתגיב על ה"תואר" שהדבקתי לך, דע לך שהרווחת אותו ביושר.
וכוונתי היא על הגמרא שמדברת על אליעזר בן דראודיה שהיה בעל עבירה גדול עד שהכריזו עליו שאין לו סיכוי לחזור בתשובה.
והוא בכל זאת הצליח וכשהשיב את נשמתו לקב"ה יצאה בת קול ואמרה: "רבי אליעזר בן דראודיה מזומן לחיי העולם הבא".
ושואלים מדוע הוא נקרא "רבי" ועונים כיוון שהוא לימד את כולנו שכל מצב אפשר לחזור בתשובה.
כלומר רבי אליעזר בן דראודיה הוא רבם של כל בעלי התשובה !!!

כך אני חש כלפיך - רבי זלמן.

יישר כוח.
בהצלחה לכולנו
באהבה אמיתית

שמואל.

לדעתי מדוייק ביותר. נראה לי שמאוד מתאים הענין של "זדונות נעשו לו כזכויות". כולם שואלים איך זה יתכן. מילא אם הזדונות היו נהפכות לשגגות - מובן. גם אם הזדונות פשוט היו נמחקים - איכשהוא מובן. אבל למה שהעבירו שנעשו במזיד ייהפכו למצוות?

והתשובה שאני מכיר היא שרק בגלל העבירות האדם הצליח להגיע לקרבת אלוקים כזאת. בלי העבירות הוא היה חי כל חייו באותה דרגה ומעולם לא יכול באמת להתקרב לה' יתברך. ולכן העבירות עצמן נהפכות להיות אלו שדוחפות אותו להתקרב לה' אז ברור שהם זכויות.

כך גם אצלנו. בלי ההתמכרות הארורה לא היינו בחיים מוסרים את עצמנו לידיו של ה'. לא שייך בכלל. אבל ההתמכרות לא הותירה לנו ברירה, ולכן אין לנו ברירה אחרת אלא למסור לו את החיים ולהתקרב אליו. יוצא שההתמכרות עצמה היא הזכות הכי גדולה שלנו. הלוואי שנזכה.

שלום חברים
אם אפשר לומר מילה או שנים
אני חושב שהרבה אנשים ,מהציבור הדתי והחרדי שלא עוברים את הקושי כמונו בענין התאווה ,שאינם מכורים .
עובדים את הקב"ה בצורה שטחית , חפיף כזה , אבא שלו היה דתי והתנוענע בביה"כ אז גם הוא עושה כך.
בלי פנימיות ובלי רגש(אני לא מכליל את כולם , יש יוצא מהכלל)  וגם אם אנשים רגילים מתעוררים . התערותא דלעילא או לתתא. זה זמני.
ואילו אותנו הקב"ה שם במקום כזה שאנו חייבים , אם חפצי חיים אנחנו להיות עם ה' כל רגע ורגע בחיים (לא רק בביה"כ) . ולעבוד באמת על המידות שלנו , לא רק בספרים אלא בחיים.     
                  וזה מקרב אותנו בעל כרחינו יותר אל ד' , ואנו זוכים לראות סייעתא דשמיא בצורה גלויה יותר