אחד הנושאים שהכי הרבה חוזר על עצמו בפורום של שמור עיניך הוא הענין הזה של "חולה-חוטא". ים של מילים כבר נשפכו כאן בנושא, דיונים ארוכים מכל זווית וכיוון אפשרי על ההבדל שבין חטא לבין מחלה, האם אפשר לומר על דבר שהוא חטא שהוא גם מחלה, האם זה פוטר אותנו מאחריות או מחייב אותנו וכן הלאה וכן הלאה.
נראה שהנושא מוצה עד תום (או עד שיבוא החבר החדש הבא שיעלה את הנושא), ואין לי כוונה לפתוח את הנקודה הספציפית הזאת. מה שכן, אני רוצה להתייחס דוקא לנושא של "חולה", לא כל כך בחיבור שלו לענין של "חוטא", אלא בהקשר הכללי שלו לכל התמכרות שהיא, גם התמכרות שהיא לא חטא בשום מצב. ישנן היום התמכרויות שונות ומשונות, החל מהמפורסמות לאלכוהול וסמים, דרך הימורים וקניות, ועד להתמכרות שלנו - המין והתאווה. רובן לא מערבים דברים שהינם אסורים על פי הלכה, לפחות לא ברמה הבסיסית שלהם (אפשר לומר שאלכוהול קשור לענין של "ונשמרתם", אבל זה נכון גם לגבי סיגריות).
כל מי שסובל מההפרעה הנפשית הזאת שנקראת היום "התמכרות", זה אומר שהוא עונה לפחות על ההגדרה הכללית של התמכרות הכוללת את המשך עשיית פעולה הרסנית וחוסר יכולת להפסיק אותה למרות הרצון ולמרות התוצאות שלה. זה כמובן מוציא מההגדרה של מכור את מי שלא רוצה להפסיק וכן את מי שלא ניסה להפסיק.
אבל לומר רק שמי שהמכורים סובלים מ"הפרעה נפשית" זה לא מספיק. לפני כשמונים שנה, בזמן שכל המחקר של המוח עוד לא היה קיים, היו אלכוהוליסטים שטענו שהם סובלים גם ממחלה פיזית, דהיינו שהמוח שלהם פועל באופן שונה מהמוח של אדם רגיל. הממסד הרפואי זילזל בדעתם, אבל ההנחה הזאת היתה היחידה שיכולה להסביר הרבה דברים מאוד לא מובנים (כמו למשל - למה טיפול פסיכולוגי מקיף ככל שיהיה, לא משיג תוצאות חיוביות בטיפול בהתמכרויות, לעומת טיפול בהפרעות נפשיות אחרות). מאז, המדע התפתח, והיום כבר ברור שהתמכרות היא מחלה של המוח, בדיוק כמו מחלות רבות אחרות (החל מתסמונת דאון שהיא עיוות מסויים של תאים במוח, וכן הלאה).
אז המדע היום מציג לנו תמונה ברורה של מוח שעבר תהליכים מסויימים ו"נדפק", אבל למה זה משנה ולמה זה חשוב שאנחנו נדע את זה? אין ספק בחשיבות המידע הזה עבור אנשי הרפואה, כי כך הם יכולים לחפש תרופות למחלה הזאת, בדיוק כפי שמצאו תרופות רבות אחרות למחלות רבות אחרות, אבל אני כמכור - למה זה חשוב עבורי?
הענין הוא שהמידע הזה עוזר לי בכמה תהלים שאני חייב לעבור כדי להחלים מהמחלה הזאת. דוקא מכיון שהמחלה של התמכרות מגיעה עם כל כך הרבה בושה, אשמה וסטיגמה, חשוב לי להבין ולהפנים שבשורה התחתונה אני בסך הכל חולה. (וגם אם יש לי חלק באחריות לכך שהפכתי לחולה, זה לא משנה את העובדה שאני חולה, בדיוק כפי שאדם שחלה בסרטן בגלל עישון הוא עדיין חולה בסרטן). כאשר אני מסתכל על עצמי ושופט אותי רק על סמך מה שאני עושה, האשמה והבושה כל כך גדולים, שאני לא יכול לחיות איתם, והם גורמים לי להמשיך לעשות את אותן פעולות (בעיקר בגלל שכח המוח שלי מתוכנת, לברוח אל התאווה ברגעים של רגשות שאני לא מסוגל להכיל).
גם הצעד הבלתי נמנע של בקשת עזרה נעשה הרבה יותר פשוט כאשר בראש שלי מובן שמדובר באדם חולה. אנשים חולים הולכים לרופא גם כאשר מדובר בטחורים או במחלות אחרות מאוד לא נעימות, ואם אני חולה במחלת ההתמכרות לתאווה, אני יעשה את הצעד הזה למרות שהוא עדיין יהיה לא נעים, אבל אעשה אותו כי אני חולה וצריך עזרה.
