בין סוגי הסכנות המוכרות לנו בכל בית, ישנה כמובן את הסכנה לחנק כתוצאה משאיפת גז, אותו גז עימו אנחנו משתמשים לבישול וחימום. הגז הטבעי הזה, יש לו בעיה שהופכת אותו להיות הרבה יותר מסוכן מדברים אחרים, נניח מאש, וזאת העובדה שאין לו ריח. כן, אותו גז שיכול להביא לחנק על ידי שאיפה שלו, בצורתו הטבעית הוא חסר ריח לחלוטין.

זה אומר שמנגנון ההגנה הטבעי שלנו לא יכול להציל אותנו מהתמודדות איתו, בשונה מסכנות אחרות שמנגנוני ההגנה הטבעים שלנו יעילים מאוד. למשל הרגשת חום כתוצאה משריפה, תגרום לנו לקום ולברוח, או הרגשת כאב חד כתוצאה מחתך של סכין, תגרום לנו להפסיק להשתמש בסכין ולטפל בעצמנו. זה לא יקרה אם אנחנו שואפים גז טבעי, כי אין לנו בכלל דרך לדעת שאנחנו כעת מכניסים לתוך המערכת שלנו את אחד הרעלים המסוכנים ביותר שקיים לנו.

הפיתרון לסכנה הייחודית הזאת היה הוספת אתאנתיול שהינו חומר בעל ריח חריף, כך שבמקרה של דליפה נריח את ריח הלוואי שהוסיפו לו בחברת הגז, ונברח מהסכנה בהקדם האפשרי. חייהם של אין ספור אנשים ניצלו בוודאות בזכות אותו חומר נוסף שבאופן פשוט ביותר שם "תווית" של "סכנה" על הרעל הזה.

גם לי יש בעיה דומה, אבל במידה מסויימת היא חמורה יותר. אני סובל מרגישות לחומר שנקרא "תאווה" שהוא רעיל מאוד עבורי, אבל לא רק שאין לי אפשרות לסמן אותו כחומר מסוכן, אצלי הוא מגיע עם סימון של "מתנה", בדרך כלל ארוז באריזת הפתעה עם סרט והזמנה אישית לפתוח ולהינות. הבעיה שלי היא שמנגנון ההגנה הטבעי שלי לא יכול לספק לי הגנה מול הרעל הזה, כי בדומה לגז - הוא לא פעיל כאן. אני מסוגל לשאוף גז, סליחה לצרוך תאווה, ולא להיות מודע לכך שאני למעשה מזרים רעל לתוך המערכת, ובכלל להיות משוכנע שכעת אני צורך את הדבר הטוב ביותר שאני יכול להשיג.

כמה שלא ניסיתי להוסיף ריח לוואי רע לרעל הזה, הוא תמיד החזיק מעמד רק זמן קצר ואז התנדף. זוהי אחת התכונות של הרעל שלי, שאני לא מצליח לסמן אותו בצורה ברורה בתור משהו מסוכן. תמיד זה עובד לתקופה, אבל בסוף זה לא עוזר, ואחרי שאני בורח מהרעל כמו מאש, לאט לאט הריח לוואי מתפוגג, ובסוף הרעל שנראה תמיד כל כך מושך ומגרה, מאבד את כל הסימונים הבולטים של הגולגולת והאותיות האדומות שזועקות "סכנה", והוא מפיל אותי שוב בשימוש מאסיבי בו. היו פעמים שכל כך רציתי להפסיק לסבול מהרעל, שהשקעתי באמת את כל כח הרצון שלי בסימון שלו כרעל מסוכן, אבל אפילו זה החזיק מעמד רק לתקופה מסויימת ובסוף התנדף.

בעיה רצינית. אבל עד שיפתחו חומר לוואי שיתן ריח מספיק חזק שיגרום לי לא להתפתות (למרות שאני בספק אם זה יעזור, כי המנגנון שלי כל כך נדפק שגם אם הריח היה נשאר הייתי מחליט לצרוך את הרעל הזה ו"לעזאזל עם התוצאות"), מה שעוזר לי זה בדיוק ההבנה הזאת. כן, אני בבעיה רצינית, ואין שום דבר שאני יכול לעשות כדי לפתור אותה. זה מה שמביא אותי לפנות לקבלת עזרה, וכאן זה כבר סיפור אחר לגמרי, כי אם אני לא יכול - יש מי שכן יכול לעשות את זה עבורי.

הרעל שהכי מסוכן לי, כפי שאני מבין את עצמי רק להיום, הוא הטינה.
לאחרונה חשבתי על כך, שגם כל הכאב שלי בשימוש בתאווה הוא בעצם טינה -
טינה על עצמי שאני עושה דברים כאלה הזויים וחסר שליטה עצמית.
טינה על אלוקים שהכניס אותי למצב הבלתי אפשרי הזה.
ואז אני צריך לצרוך עוד תאווה, כדי לרפד את הכאב של הטינה.
ואז יש לי עוד טינה, על עצמי ועל אלוקים, וחוזר חלילה וחס ושלום.

ועוד משהו: גם הטינה היא כמו הגז הרעיל הזה שלא מריחים.
הרי כולם כועסים. אמנם, זה לא כל כך יפה, אבל אפשר להבין את זה, ובמיוחד כשהכועס מאוד צודק (וכמובן שאני תמיד מאוד מאוד צודק).
בא אלוקים ושילב עם הטינה שלי, שאליה כבר הייתי מכור כגישה רוחנית (הספר הלבן עמ' 46-49) - את התאווה.
תאווה היא מסריחה. יש דברים שעשיתי שגם הרבה גויים וחילונים במחילה יסכימו שזה ממש איכסה ופיכסה ו"איך עשית בכלל דבר כזה?"
אני מקווה שהריח המסריח הזה יגרום לי לברוח גם מרעל הטינה. הבעיה היא שאני משוכנע שזה בכלל הריח הכי טוב בעולם. ריח גן עדן. אני צריך נס כדי לא לשאוף אותו.
תודה לאלוקים שמחולל את הנס הזה עבורי במשך 394 ימים. כל יום לאותו היום. שירותי ההצלה שלו מצוינים! אין דברים כאלה!