ואם מישהו ידע? ואם מישהו יראה? ואם מישהו יאמין? ואם מישהו יגלה באמת מי אני?
השאלות האלה ניקרו ומנקרות במוחי ברבדים שונים. אם בעבר זה היה על כל הסיפור, הסודי, האפל, כיום זה יותר על חודשי המעידות (קרי: צפייה בפורנו ובריחה מפחד המעורב בהחלמה בלא לאונן 'עד הסוף') ש'מר נתן במתנה' המחלים הדגול חווה מחודש חשוון עד לפני כחודש.
הבושה, נקשרת אצלי לביטוי 'ואיך אשא פני'. נשיאת הפנים, החוויה שאני יכול להסתכל סביב, לחוש שמבינים ויודעים עלי, אך לא שופטים אותי לחומרה, היא משאת נפש בעולמי. התחושה ההפוכה - שראו את האמת, גילו ערוותי וזלזלו בי, היא חוויה נוראית עבורי. איני מסוגל לעמוד מולה, היא מחריבה את כל הביטחון העצמי שלי.
אתן דוגמה מהקשר אחר: לפני כשבוע, הקראתי בידענות סיכום שכתבתי לאחת העבודות האקדמיות שלי, במסגרת דיון שנערך כחלק מישיבת צוות בכיר במקום בו אני עובד כעובד זוטר. לאחר הישיבה, ניגשה אלי אחת מאנשי הצוות אשר מדריכות את עבודתי ותארה כי כל המעמד ההקראה כולו ואורכו, היה 'פשוט מביך' ושאלה אותוי במעין מחווה חינוכית-יודעת כל 'למה בעצם עשית את זה?'
מעבר לשאלה האם יש אמת בדבריה (פגמי אופי שהיו שם: רצון להתבלט, רצון לקבל הערכה, רצון לא להרגיש נחות ונמוך בתוך קהל מומחים, גאווה), ומעבר לשאלה מדוע אימצתי בכזאת קלות את נקודת המבט שלה כנקודת מבט בלעדית (תלות, צורך באישורים, פחד מאכזבה של דמויות סמכות), הרגשתי ממש באופן גופני, כיצד אני שם, מקריא, וכל אנשי הצוות, כארבעים אנשים, מסתכלים עלי ונדים בראשם בבוז ובתמיהה. הרגשה זו הייתה קשה מאוד עבורי. המחשבה שכל כך הרבה אנשים לא מעריכים אותי מוטטה את הדימוי העצמי שלי בהקשר של העבודה. הרגשתי כאילו אין לי מקום. שהלוואי שהאדמה תבלע אותי, שלא אצטרך לשאת פני שוב אל מול אותם אנשי צוות.
לאחר תפילות, וצעדים, ודיבור עם הרבה אנשים שהיו באירוע, ועם חברים לדרך, אני מבין שאחד הדברים שאני רגיש אליהם ביותר הוא ההערכה של אחרים. משהו בתוכי לא מקבל את ההערכה-אהבה הזו על עצם קיומי. אני צריך להיאחז במשהו או במישהו כדי לשאוב את האהבה-הערכה. וכך, אני מכשיל את עצמי באופן טראגי - כדי לקבל הערכה, אני עושה משהו קיצוני מדי, אשר מעניק לי בוז או ביקורת, ולמעשה מזיק לי.
מעבר לתפילה אותה אני מתפלל בנוכחותכם הווירטואלית לאלוהים שיקח ממני את הצורך בהערכה ויתן לי אהבה עצמית וקבלה עצמית, אני מעוניין להשתמש בדוגמה זו כדי להבהיר את חווית העומק שלי בכנס.
דיברתי בכנס באחד המסרים.
אני אדם שיודע לדבר. יש לי ביטחון בעושר השפה וביכולות הביטוי שלי. אבל לא הרי העברת שיעור כהעברת מסר, ולא הרי העברת מסר אודות הצדדים המעפימים והיפים בהחלמתי כהעברת מסר אותו למדתי לאחרונה כחלק מההתמודדות עם המעידות ועם ניסיונותי הנואשית והחיוורים להפסקתם.
בתוכנית מתואר כי ההובלה, הענקת התקווה, אפשרית רק באמצעות החולשות.
אני יודע את זה, אני מבין את זה, כשהכנתי את המסר התכוננתי לזה.
אבל לחוש כיצד אני חושף, בתוך דברי, איזורים בהם אני מתבייש, איזורים שהייתי רוצה שיהיו מחוץ לפרוטוקול, איזורים שלא הייתי רוצה יהיו חלק מהסיפור של החיים שלי, הוא דיבור מסוג אחר.
הרגשתי משוחרר אחרי המסר. הרגשתי שהלב שלי היה על השולחן. הוא נראה, על חלקיו המתפקדים ועל חלקיו הסתומים משומן ומאגו, ולא קרה שום דבר.
רגש זה צף אצלי באופן עמוק וחודר ביותר כאשר מישהו מכם, חברים ווירטואליים יקרים, ניגש אלי ואומר שהוא אוהב לקרוא את הדברים שלי. הרי הדברים שלי אינם דברים של עומק בל יתואר, מלאי תורה ועבודת ה', הדברים שלי מבוססים על השפיר והשליה הכי מגעילים-מבחילים-מוסתרים-אפלים בחיי. וכיצד אפשר לאהוב אותם? כיצד אפשר לאהוב אותי?
המגע הזה של עולמי הפנימי אתכם, ועם הפרצופים שמאחורי הניקים שלכם, לוקח אותי בתנודת מטוטלת לחוות את הפער בין פנים לחוץת. אנשים שראיתי לראשונה אמרו שהם קראו את הסיפור שלי, עם אור של הזדהות ועם מבט של חיזוק ותקווה. אבל האלו, הסיפור שלי...זה הסיפור רווי האשמה, ההכאב, הפיצול, וההסתרה, וכיצד  הוא מעניק תקווה?
משהו בהמוניות של הכנסים האלה, מפרקת את כל הפער בין 'הפנים' לבין 'החוץ' אותו כל כך ניסיתי להחזיק בישיבת הצוות ההיא, כשניסיתי להתבלט ולקבל הערכה באופן מוגזם. מה שאני, עמוק בתוך הלב, מקבל מעצם השהות שלי בכנס ומהדיבור במסגרתו, הוא אהבה למי שאני פחדתי תמיד להיות מזוהה איתו. אהבה, שמולידה שחרור, תקווה, ואושר חדש שלא הכרתי. הזכות פשוט להיות אני. מדהים עד כמה זה פשוט, אבל עד כמה זה לא מובן מאליו.
בשולי הדברים אוסיף, שאחזה בי צמרמורת לשמע דבריו של הרב טוורסקי שהוא בוחר מכורים מחלימים כרופאים משום שהם הכי טובים, והיא התמשכה לה באחורי הגב כאשר הרב יהושוע אפיין בכנות כי צדיקים אינם יכולים לעמוד במחיצתי-מחיצתנו.
לא,  הטרמינולוגיה (תשובה-חוטא לעומת בריא-חולה) לא הפריעה לי. אני חשתי משהו שאני כל כך מתקשה להאמין בו, ואשר העצים את מה שחשתי מעצם השהות והדיבור אתכם.
אני במקום שבו אני אמור להיות.
אני לא רק 'בסדר', 'עובר', 'שורד', 'כאחד האדם'.
אלוהים רוצה אותי בדיוק כאן. עובר את המסלול הזה. מתמודד עם הדברים האלה.
זה נקרא להיות 'הכי טוב', זה נקרא להיות קרוב לאלוהים. אנשים רגילים (לצורך העניין בריאית/צדיקים) אינם צריכים ואינם מגיעים לחווית נוכחות כזו. אבל לי, מחוסר ברירה, הדבר נדרש כאוויר לנשימה, ואני שם.
משהו בתוכי שמח לשמוע את הדברים האלה. משהו, אותו החנקתי במשך ארבע עשרה שנה, מתחיל לקבל חמצן - מי שאני, כולל כלל נטיותי, כולל כלל אובססיותי, כולל כלל איבודי השליטה שלי, הוא מי שאלוהים רוצה שאהיה.
שום דבר,אבל שום דבר, אינו קורה בעולמו של אלוהים בטעות..."
תודה
נתן במתנה

מדהים. תודה. אוהבים.

"ויהי דבר ה' אלי לאמר מה אתה ראה ירמיהו ואמר מקל שקד אני ראה:
ויאמר ה' אלי היטבת לראות כי שקד אני על דברי לעשתו:" (ירמיהו א,יא-יב)

היטבת לראות נתן היקר. היטבת לתאר חלקים ממני שאני עדיין לא במקום אפילו להצביע עליהם.
תודה.

תודה נתן,
תודה,
על הכנות האמיתית שפשוט זורמת ממך,,,,,,,,,,,
ואני יכול רק להוסיף לך שאותי מה שהכי כבש בתוכנית הזאת, זה הקטע הזה של הפתיחות האמיתית ביותר שקיימת עלי אדמות מה שנראה לי שלא קיים בשום מקום אחר,
ולי עכ"פ בחיים לא היה מקום בו יכלתי להיות כ"כ אמיתי עם הפנימיות הכי הכי עמוקה של החיים הכל כך סוערים/עמוקים שלי !!

היה מרגש לראות אותך ולראות את הפרצוף מאחורי הכתיבה העמוקה הזאת,,,

אוהב אריאל.

חבר יקר,

שמחתי לפגוש אותך.

תמשיך לעשות את מה שאתה עושה כל כך טוב, להיות כנה, לשתף במה שעובר עליך, ולהעביר הלאה את המסר של חיים בלי בושה. אני לא טוען שזה קל או פשוט, אבל זאת הדרך היחידה שאני מכיר להשתחרר.

נתן אחי היקר
תודה ממש על העברת המסר אני יכול לומר שקיבלתי ממנו המון!
ביחוד מה שתיארת לגבי היכולת להודות בצדדים האפלים ביותר שלי ולספר אותם מתוך פשטות גם לאנשים הכי קרובים אלי

בכל מקרה אני חושב שאין מקום, יותר מהמקום הנפלא הזה, שיקבל אנשים כמונו שחווים מעידות גם לאחר תקופות ארוכות של ניקיון
אוהב!
ד"א שמחתי ממש לפגוש אותך!

תשמע, אם עדין מענין אותך מה הסביבה אומרת, ישבתי בשיחה שלך ואמרתי לעצמי אין ספור פעמים במהלכה מאיפה הבנאדם הזה מכיר את הסיפור שלי ויודע מה חשבתי באותם רגעים, הקשבתי לך ומידי פעם צחקתי במבוכה כי פשוט תיארת אחד לאחד דברים שעברו עלי ושהייתי בטוח שרק עלי. אז שוב תודה רבה! בזכותך וזה לגמרי לא מובן אני נקי בחסדי השם לגמרי רק להיום 9 ימים...

אוי לה לאותה בושה... אבל לא חייבים להישאר שם.

אשריך אחי אשריך!

מכור בהחלמה, הכי טוב.

במבחן התוצאה, ההתעסקות שלך באיכס.. מולידה כבוד שמים אהבה תקווה וכוח לכולנו.

ואולי חווית את ההבטחה, "לא נצטער על העבר ולא נרצה לסגור עליו את הדלת"...

אוהב מאוד

מקסים. אסירותודה שיש את צעד 2... מה שמנע ממך מלהשתבלל ולוותר על כל הטוב הזה. מודה למי שהכניס אותך לחיי. אוהב.

מישהו יודע תאריך לכנס תשע"ו?

מדהים מדהים מאוד (מאוד) מזדהה עם חוסר הביטחון. אני יכול להתרסק או להמריא מדעה של אחרים. זה ממש כואב...
ללכת לקבוצות, החשיפה הרבה פחות מפחידה אותי לעומת מה יחשבו, איך אתקבל וכו'

מחכה לשמוע אותך אי"ה בכנס תשע"ו...
--
אגב, תודה על ההקפצה האלגנטית חוסידל

כרגע עוד אין. בעז"ה באזור תחילת ניסן...

באזור תחילת ניסן יש לי מבחן מאד חשוב, הרבה מעמסה נפשית בשבילי, מקווה שאצליח להתמודד עם כל זה.

תודה ל"נתן" על השיתוף. מאד נהניתי.

בעניין הקבלה, לדעתי כולנו יצורים חברתיים שתלוים בחברה כל הזמן ובכל מקום כמעט, ולראיה ניצב הפייסבוק ("ודומיו") שבכוחו להשפיל גאים ולהגביה שפלים - להבדיל - והכל בכח החברתיות הוירטואלית שלו.

מה שיותר נגע בי הוא התחושה היותר עמוקה, שאני מה שאני לפי איך שאנשים תופסים אותי. 
זאת אומרת, אין לי הרבה הוכחות לזה שאני כשרוני או יפה וכוליה מלבד מה שאחרים מסביבי חושבים עלי. יש קצת הוכחות פה ושם אבל הוכחות כאלה שנשענות ברובן על המדד החברתי שאני נמצא בו או שהיה במקום שהייתי בו, שמשם אני שואב את הביטחון שלי שהדברים נכונים. אם אני אגיע למקום מסוים ולחברה אחרת בה אני לא נחשב חכם או חתיך - אני אתחיל לפקפק בכל מה שאני נשען עליו, וכל המחמאות מאמא או הציונים מהבית ספר יתגמדו ואינם אל מול החברה בא אני נמצא. פתאום אתחיל לפקפק ולחשוב שאולי אני לא כזה חכם או יפה כמו שחשבתי.

שלא לדבר על תכונות אופי - אם אני נחשב רגיש בקרב אנשים מסוימים אחשוב לעצמי "ואוו, איזה רגיש וטוב לב אני!", אבל אם אתנדב ב"עזר מציון" למשל אני אגלה שכשמדובר בלסייע 24 שעות לנכים (הייתי שם פעם...) אני לא כזה רגיש וטוב לב... ואז אחזור הביתה  עם תחושה חמצמצה של "איזה אטום אני".
אותו הדבר לגבי תכונות כמו אומץ, ביטחון עצמי (אל תשאלו איזה ביטחון יש לי ליד אחיינים שלי... ), גבריות, או כל תכונת אופי אחרת.

אז אצל אנשים אחרים זה לא נתון לוויכוח ואף אחד לא מצליח לערער את זה אצלם. אצלי זה אחרת.
יום אחד אני יכול לחשוב "וואלה, יש לי ביטחון!" ויום אחר להיות מדוכא מזה שאני לא נועז ואימפולסיבי מספיק כדי לענות למי שפוגע בי בפומבי. יום אחד אני יכול לחשוב שאני חתיך העולם ( או משהו בסגנון) ויום אחר אני מתבייש להסתכל במראה - רק בגלל שמישהו פלט איזו מילה שמרמזת בעקיפי עקיפין מה הוא חושב על המראה החיצוני שלי. הכל אצלי (היה) חי ומת על פי הערכת אחרים מסביב. ואפילו שעכשיו באמת אין בי כמעט זכר לזה, בא לי להשתחרר מזה לגמרי. אוהו כמה בא לי.
כשאשתחרר מזה באמת זה יהיה סימן בשבילי שעשיתי החלמה אמיתית. 

עד כאן חפירתי (גם ההרגשה הזאת תלויה בכם ) תודה למי שחפר איתי יחד.

נ.ב. מישהו יכול לתאר לי כמה אנשים בערך יהיו בכנס? חשוב  לי להערך לזה נפשית...