בס"ד.
תתקדמו. תפסיקו כבר לנפנף בעבר שלכם. די, שמענו. הייתם עבדים. משועבדים מסכנים. עשו לכם. עינו אתכם הרגו בכם. חטפתם. בסדר. הבנו. אבל כמה אפשר לטחון את זה? אתם לא מבינים שאתם תקועים אי שם לפני יותר משלושת אלפים שנים? תשתחררו. אתם מקטינים את עצמכם. תוחמים את המציאות שלכם למסלול אחד. תפסיקו להיות מצומצמים. תתפתחו. תפתחו את עצמכם לאופציות נוספות. קורים עוד דברים בעולם חוץ מההיסטוריה שלכם. תתחילו לחיות את היום. לא הגיע הזמן להניח לזוועות ולחיות את ההווה? לא מגיעה לתת ההזדמנות למשהו אחר?
אין עוד דבר שנצרב בתודעה היהודית כאירועי שיעבוד וגאולת מצרים. לא שנצרב מעצמו. שנצטווינו לצרוב אותו בכל הזדמנות. בקריאת שמע של בוקר וערב. על היד כנגד הלב ובין העיניים על הראש. במזוזת כל חדר בביתנו. בשש הזכירות ובי"ג העיקרים, בקידוש בתקיעת שופר בשעיר המשתלח בביכורים בפדיון הבן ושבע ברכות. בכל ברכת מזון שהיא. בכל מקום 'הזכר' הזה מוזכר. היציאה הזו, 'נדחפת'.
רק טבעי שנשאל - מה אתם מרוויחים מלהחזיק כל כך חזק במה שקרה לכם שם?
והתשובה היא בדיוק כמו שכתוב בהגדה: "ארמי אובד אבי"... אם אנחנו רוצים להיות ראויים לספר את הסיפור אנחנו צריכים לזכור מהיכן באנו. בשביל להעביר את המסר 'כמו שצריך' עלינו להתחיל מההתחלה. סיפור שמתחיל מהאמצע הוא סיפור חסר. זהו סיפור עם אמצע וסוף שלו אחרים לחלוטין מסיפור שיש לו שורשים ובסיס. מיציאת מצריים אנו למדים שמי שזוכר מניין הוא בא יש לו מושג לאן ללכת. ולא, לא מספיק לדעת את זה טוב פעם אחת. חובה על כל אחד ואחד לזכור זאת בכל דור, כל יום ובכל רגע.
אז להבא, אם יבוא מאן דהו ויאמר "תרגיעו כבר עם ההתמכרות שלכם", "תפסיקו לדחוף אותה בכל הזדמנות". "תשחררו את העבר". "תרפו ממנו". "תתקדמו", ועוד... נשיב לו "ארמי אובד אבי"..."ואלו לא הוציאנו, הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים"... כי היא, הדרך הזו, "היא שעמדה לאבותינו ולנו". נדקדק בכל אות. נדרוש את היד והאצבע. נרחיב בנוגע למכות שחטפנו והחטפנו. ניתן בהם סימנים. נתפלל שלא נשכח, שלא נסגור את הדלת על העבר. נזכור בעצמנו ונבקש מאחרים שיזכירו לנו את ההיסטוריה הפרטית שלנו עד שיבוא משיח צדקנו ויאמר לנו רבותי, הגיע הזמן...
שנזכה.
