מרחוק הם נראו לי כקבוצת אנשים רגילה לכל דבר, שבאה לעשות מנגל בחוה"מ עם שאר עמך ישראל.

אבל אני יכול לראות את ההבדל - אוירה אחרת הייתה בנמגל הזה. לא בטוח שאני יכול להגדיר זאת אבל משהו בבעיה המשותפת, בדרך, בתקווה, יצר לי תחושה חזקה של אחדות עם כל המשתתפים.
סה"כ האוירה הייתה טובה: היה משהו מרענן בקבוצה הלא פורמלית הזאת. היכולת לתפוס שיחה רצינית עם כמה אנשים תוך כדי המתנה לבשר שנחרך על המנגל, מה שלא קורה בקבוצה רגילה שבה מגיעים בשזמן ובד"כ בחזור אני ממהר הביתה. השמחה בכך שגם בחוה"מ ממשיכים להפגש ולא יוצאים ל"פגרה". ההרגשה של הסוד המשותף כשהתקרבנו לשמוע את מי שהעביר את המסר, משתופפים על הדשא בצפיפות, מטים אוזן תוך כדי שעין אחת פוזלת לראות שאף עובר אורח לא נקלע לפינה שלנו. כל אלה יצרו מארג של חיבור חזק מאוד אצלי. לתוכנית. לחברים - גם לאלו שאני לא מתחבר אליהם בד"כ הרגשתי מחובר יותר. זה שהיה אפשר לשמוע איך עבר החג על אנשים ביותר ממשפט אחד, ולהשוות לדברים הדומים והשונים אצלי. זה נתן לי תחושה של שחרור ושמחה - מצד אחד עוד אנשים חוץ ממני חוו דברים טובים וקיבלו מתנות בחג הזה ומצד שני אני לא היחיד בשבילו יש קושי רב במפגשים המשפחתיים בתקופת החגים. זה נורמלי - אני לא היחיד שטעם גם מהדבש וגם מהעוקץ של החג.

חזרתי הבייתה עייף מאוד - אך מרוצה...

תודה. אותי דווקא תפס החבר החדש שפגש לראשונה את הדומים לו ואמר בפשטות כובשת - "יש לי בעיה עם החיים, אני חי דימיונות. ברור לי שהפיתרון שלי הוא לחיות את המציאות. עם אנשים חיים כמוכם". מי יתן.

תודה גם אני נהניתי מאוד.

אני מאוד רציתי לבוא. שלומק'ה, תיארת את החוויה שלי במנגלים האלה, אני מאוד אוהב אותם.
שמח שהחיים לא נגמרו, ויהיו עוד...

נתן במתנה