בכנס האחרון של שמור עיניך בארץ, נשאל הרב ד"ר אברהם טווערסקי שאלה שמעסיקה רבים מאלו שהגיעו לתכנית: מדוע מתרחשת התופעה הנפוצה של ירידה בדת בעקבות ההתחזקות בתכנית 12 הצעדים? אפשר לראות חברים שמגיעים מרוסקים ולאט לאט הם עולים על דרך, מספיקים את הפעילות ההרסנית שלהם והחיים מתחילים להיראות טוב יותר. אבל במקביל, עם הפנמת הערכים של התכנית ואימוץ דרך חיים רוחנית, ניתן לראות ירידה בקיום התורה והמצוות ושאר פעולות דתיות.

תוכן תשובתו של הרב טווערסקי לא היתה בגדר חידוש, אבל החידוש היה בכך שרב מפורסם מדבר על כך. לדבריו, הוא שונא לומר זאת, אבל הנביא אומר את זה בעצמו, והבעיה היא שאנחנו עושים את המצוות בדרך של "מצוות אנשים מלומדה", בלי פנימיות. לכן, כאשר אנו מגיעים לתכנית שבה הדרך בה אנו עושים את הפעולות היא מה שמשנה, אנחנו עלולים להתאכזב מקיום המצוות הרגילות שנראה לנו לפתע ריקני. המצוות עצמן נותרות בעיניהן כמובן עם כל הקדושה והחשיבות, אבל הדרך שבה אנחנו מקיימים אותה משליכה עליהם צל כבד של שאלה: מה הטעם לעשות אותם בלי מחשבה, בלי רגש ובלי לב?

דוקא מכיון שגדלנו על קיום תורה ומצוות מיומנו הראשון בעולם, ודוקא מכיון שהדת מקיפה אותנו לחלוטין, ישנם פרטים רבים כל כך הנעשים בלי שום מחשבה אלא רק מתוך ההרגל, או מכח האינרציה הגורם לנו להמשיך להיות בתנועה מכח הדחיפה שקיבלנו שהכניסה אותנו לתנועה דתית בלתי פוסקת. וכאשר זה מתנגש לנו עם הערכים החדשים שאנו מאמצים שבהם הפעולות חשובות רק כאשר הן נעשות "מבפנים" עם הרגש, הכוונה והמחשבה, התוצאה במקרים רבים תהיה ירידה בדת.

בנוסף לתשובה הזאת של הרב טווערסקי, ישנם חברים רבים (ואני בתוכם) שחווים מעין "אכזבה" מהדת, בבואנו אל התכנית. במשך חלק ניכר של חיינו הבוגרים (ולעתים במשך כל חיינו הבוגרים עד לנקודה בה הגענו אל התכנית), סבלנו מבעיה חמורה, והדרך היחידה שידענו לנסות להתמודד איתה היתה הדת, הן באמצעות תכני הדת (לימוד, תפילה וכן הלאה) והן באמצעות נציגי הדת (פניה לרבנים), ומעל הכל באמצעות מקור הדת (פניה אין סופית לאלוקים שיעזור לנו). כל זה נכשל כישלון חרוץ וגרם לנו לאכזבה גדולה. ואז הגענו לתכנית ומצאנו פיתרון, והמחשבה שעברה במוחנו היתה לעתים קרובות ההקבלה בין הדת שלא הועילה לבין התכנית שהועילה, והאכזבה הזאת תרמה אף היא לירידה בדת, במקביל להתקדמות בתכנית.

לעתים האכזבה היתה עוד לפני שמצאנו פיתרון לבעיה, מה שגרם לירידה דתית עוד בזמן השימוש במחלה, ובעיקר במקרים שהמחלה היתה מעורבת עם רגשות האשמה ופיצול האישיות מהם סבלנו, כי אם אנחנו חוטאים שכאלו, מה הטעם להמשיך לקיים את ההידורים והדקדוקים?

אבל לצד הירידה הזאת, יכולנו להביט אל החברים שנקיים שנים ארוכות, והיה נראה שהם עברו את הירידה הזאת והם נמצאים במקום אחר לגמרי. אם הירידה היתה קבועה, אזי החברים שנקיים עשרות שנים לא היו אמורים לקיים מצוות בכלל, אבל במקום זה הם היו יותר דתיים וקיימו את המצוות בצורה יותר מלאה אפילו מאנשים רגילים שלא חוו את הירידה של השנים הראשונות בתכנית. ראינו אנשים שהביאו את הרעיונות של התכנית אל תוך העולם הדתי, והפכו את קיום המצוות למשהו עמוק עם כוונה, רגש ומחשבה. מסתבר שזה חלק מהצעד השתיים עשרה, בו מציעים לנו לקחת את העקרונות שרכשו ולהטמיע אותם "בכל תחומי חיינו".

למרבה הצער, אין לזה לוח זמנים קבוע, ובמקרים רבים יתכן גם שלא מדובר בתהליך קצר. גם לא מדובר בתהליך שתמיד מתקדם באותה דרך, וכמו כל דבר בחיים יכולות להיות עליות וירידות, ואחרי התקדמות לעתים יש נסיגה, אבל הכיוון אכן קיים. באופן אישי אני רואה התקדמויות בנושא כבר תקופה ארוכה, לא מדובר על מהפכות אלא יותר על צעדים קטנים, אבל כשהם נעשים - הם נעשים באמת, מתוך מקום של חיבור, ואני מרגיש שהם עוזרים לי להתחבר לאלוקים, ולא נעשים רק בגלל שכך למדתי בגן או בגלל שכך הכריחו אותי לעשות בבית ספר. יש לי עוד המון מה להתקדם (וכנראה יהיה לי מה להתקדם כל החיים), אבל מה שחשוב הוא התפתחות רונית - ולא שלימות רוחנית.

תודה. מקסים. לא פעם שואלים חברים חדשים וותיקים, מה אתם מתעקשים על 'חולים', מה אכפת לכם לומר שאתם 'חוטאים שחוזרים בתשובה'.. היש לכם אוכלוסיה שזקוק לחזרה בתשובה כמכורים?! מעבר לתשובות הרגילות, בעצם בדבריך נתת עוד הסבר: אם אני חוטא שהצליח לחזור בתשובה דווקא על ידי כלי מסויים סביר שאתחייב דווקא אליו, ולא אל דבר אחר. הלוא הוא זה שסייע אותי כשהשאר כשלו, ומדוע שארצה להתחייב למה שכשל. בדיוק כמוו כל חוזר בתשובה ששב דרך אירגון ספציפי או מחזיר בתשובה ייחודי, הגיוני מאוד שדרך חייו החדשה תתאים למה שלמד ולמי שממנו למד. אבל אם אני מחלים על ידי כלי אחד אין סיבה שיהיה לי משהו נגד חזרה בתשובה. באשר היא, ולא משנה על ידי איזה כלי. ההפך, כמפוייס שאינו נוטר למה שלא הצליח - כיון שאי ההצלחה נובעת מחוסר הבנה של מצבי, ולא בגללם. וגם דבריהם הקשים לא הופנו כנגדי, שכן הנני חולה - הגיוני יותר שארצה בה ושאשאף לקירבה עם מי שאמר והיה העולם.

חיבוק. 

תודה זלמן,

מאוד מאוד התחברתי לפוסט הזה,
זה נושא שדי מאוד מעיק עלי,
החלטתי שבינתיים אני עוזב אותו, כי מבחינתי ומבחינת הדת שלי,,,  העברה הכי חמורה זו העבירה הזו,
ובמילא, אין לי בכלל  שום ספק,
אז לבינתיים באמת ניכרת ירידה קלה, ניכרת עשיית המצוות כמו שכתוב בלי מספיק רגש אבל זה מצוין בשבילי במצב זה.

תודה על הכל .

תודה סוד!




אצלי זה היה ממש כך, אבל מכיוון קצת אחר. תמיד הבנתי והאמנתי, שהתורה והמצוות יביאו אותי להיות האדם הרוחני, הפנימי והעמוק שתכננתי להיות (וכמובן, בניתי לעצמי פרופיל בלתי מציאותי לחלוטין, עם קריטריונים מעוותים לאדם כזה - היישר מתוך המחלה שלי). זה אף פעם לא עבד. במשך שנים. לא משנה איזה ספר עמוק פגשתי, הוא לא הצליח להוציא אותי מהבוץ. בשלב כלשהו, כבר התייאשתי למדי, כל השאיפות הרוחניות שלי די כבו, וקיום המצוות הפך לחסר טעם, במיוחד בתקופות של שימוש.




ככלל, מאז צעד שתיים אני די נינוח עם תהליכים והתקדמות הדרגתית. אבל עדיין לפעמים יש לי חלישות הדעת, כשאני קורא משהו או רואה מישהו מקפיד במצוות. מבקש מאלוקים את הנכונות לתהליך ארוך, אך יחד עם זאת, לא לעשות אידיאל מזה שזה ייקח שנים...

גם אצלי יש התקדמויות מאז התכנית בתחום הדתי. נושא התפילין היה חלש אצלי, ועכשיו אני מאוד מחובר אליו. זה מאוד חשוב לי.
בינתיים אני לא כזה מתפלל, אבל כשזה כן קורה, אני מאוד מחובר (בהתחלה, לפני שאני מתחיל לרחף).

זה שהיהדות שלי התחילה להתפרק לפני התכנית, מהווה קצת הוכחה לכך, שהבעיה לא קשורה לתכנית אלא למחלה שלי.
במסגרת התכנית רק התחלתי "לטפל" בכל המערכת הפנימית, ואז הדברים צפים יותר על פני השטח.

מה שכן, שנות הסבל הארוכות שעברתי, סדקו במידה רבה את האמון שלי ביהדות. במשך שנים אלוקי היהודים, כפי שהבנתי אותו, לא ענה לתפילותיי, וכעת אלוקי הצעדים, כפי שאני מבין אותו, עונה באופן די מיידי לתפילותיי... אני מניח שעם הזמן אצליח לחבר יותר ביניהם. אני עדיין מרגיש שאני פונה לאותו אלקים, אלקי היהודים, אך היהדות לא הצליחה ללמד אותי את הדרך המתאימה בשבילי לפנות אליו (וגם לא כלים שיזכירו לי לפנות אליו בעת התקף תאווה, במקום לנסות להתכחש למציאותו), ותכנית הצעדים כן.

אצלי זה דווקא קירב לדת

לדוגמה

בעקבות התוכנית פעם ראשונה שאני סופר בברכה בשבוע השלישי של ספירת העומר

גם אצלי יש שינוי כזה, וגם אני לראשונה (או אולי פעם שניה) עדיין סופר בברכה אחרי שלושה שבועות. אבל אני מייחס את זה לשינוי שלי בנושא ההתמדה ולא בהכרח לפן הדתי.

בכל מקרה - זה מאוד אינדבידואלי, וכמובן שמה שתיארתי כאן הוא רק הנסיון האישי שלי. לא רק שיתכנו מקרים שונים, אלא שבודאי יש גם מקרים הפוכים.

תודה על הפוסט החשוב הזה! 

באמת כ"כ קשה לי עכשיו עם הדת. הפסקתי ללמוד הלכה, כי אני לא מסוגל כרגע לסבול את הדקדוק האינסופי בפרטי-פרטי-פרטים במקום במהות המצווה ובקשר לה'. בלחוש לעוד שיטה מתוך פחד לפספס, במקום לחוות את החיבוק של אלוקים שרק רוצה שניפנה אליו ולא מתקטנן אם עשית גם כרמב"ם וגם כסמ"ק... 

בינתיים מה שאני אומר לעצמי זה שכמו שאני לא מבין את המציאות, אבל התרופה שלי הוא לקבל אותה ולהאמין שהיא הכי מדוייקת בשבילי, ובהמשך אני הולך ומבין... ככה גם בהלכה. לא מבין, אבל צריך לקבל. 

יש עוד דברים שמאוד קשים לי. נראה לי שאני עובר משבר גיל ההתבגרות מאוחר. כי נחסמתי רגשית איפשהוא בילדות המוקדמת, וכיסיתי רגשות בשימושים ובריחות מסוגים שונים ומשונים, ורק עכשיו הכל נפתח. בעוצמה רבה,כי זה הספיק בינתיים בשנים שקברתי את זה להעלות עובש, להתליע ולהסריח... 

מתפלל לשלווה גם כאן. 

יצא לי לדבר עם אשתי קצת על זה, ואמרתי בכנות שעובר לי בתקופות האחרונות מחשבה להפסיק להיות דתי. לא מחשבה חזקה, אבל בתחומים שונים בהלכה שקשה לי איתם (לא מבחינת המאמץ לקיים, אלא נפשית).

אבל אין מצב שאני מפסיק להאמין באלוקים. עכשיו שגיליתי אותו באמת, ושאני מבין שאני פשוט לא מסוגל בלעדיו. 

תודה לך בס"ד על ההקפצה.

באמת נושא חשוב מאוד!

היה לי מחכים לקרוא את התובנות של כל מחלים על פי דרכו.

אשתף גם אני מנסיוני, בתקווה להועיל ולעשות טוב לאחרים.
עם ההחלמה - נחלשתי משמעותית בלימוד תורה, ירד לי הכח והחשק להתמיד, רציתי חופש, לא להיות כבול למחויבויות.
בתוך תוכי חשתי פחד, פחדתי להמשיך בתהליך ההיחלשות שיזרוק אותי החוצה בעלבון וכאב.

חייתי בסתירה, ההרגלים שלי היו ללמוד מתוך דריסת קולות שעלו מבפנים, למדתי כי היתה לי חשובה התדמית שלי בעיני אחרים, הרבה "שליטה" היתה מעורבת בכל ההתנהלות שלי. ולעומת זאת התכנית לימדה אותי הרפייה, למסור לאלוקים, לשחרר... וכשניסיתי קצת לשחרר גיליתי שלמרות הלימוד במשך השנים, אין בי כוחות נפשיים וחיבור פנימי ללימוד התורה. למדתי כי רציתי תדמית מסויימת.

הסתירה בזרמים הנפשיים, בין הזרם הדורש שליטה לזרם המשווע להרפייה, יצרה בתוכי תחושת אובדן של כיוון, אני לא כאן ולא כאן. זו תחושה כואבת ומחלישה.
ובעצם התחולל (ומתחולל) בתוכי תהליך פירוק "מטעני חבלה" של ריכוז עצמי, שליטה, רדיפת תדמית וכו'.

ועם הפירוק התחלתי לראות שינוי. 
פתאום, המעט שהצלחתי ללמוד נעשה במוטיבציה ואהבה, וכפי שהוסבר למעלה, בתכנית למדתי להתחבר לאלוקים, לפנות אליו, ולכן עם השחרור מרעשי הרקע של התאווה, והחיבור החדש לאלוקים, התחלתי לגלות שאלוקים נמצא, גם במקומות שחשבתי שעבורי יישארו יבשים ומשמימים.

האהבה, היא מפתח קריטי בתהליך!
האהבה שקיבלתי מהחברים בתכנית, פתחה אותי להצליח לחוש אהבה, התחלתי להתחבר לרבנים שמשדרים אהבה, שחיים את הדת באהבה, שעובדים את ה' כי הם אוהבים אותו, התחלתי לקרוא ספרים שמשרים אווירה של אהבה.
כך גם חוויתי מתוך הלימוד האישי, את האהבה הנדיבה והשופעת המצויה בתורה.  

כשהתחלתי לחוש אהוב ורצוי, באסירות תודה, יכולתי גם להיות מוכן לקחת אחריות באמת ולא מתוך הלקאה עצמית. אחריות על הריכוז העצמי האיום שחייתי בו ונזקיו.

הדרך ממשיכה, ותיארתי גוון אחד שלה, מן הסתם אינו ממצה ולא בטוח שהניתוחים בו - נכונים.
מתפלל להמשיך בדרך, להימנע מטעויות ומפעולה מתוך ריכוז עצמי.
ברור לי, ששחרור מריכוז עצמי הוא תהליך קשה וארוך, אבל ההתמרכזות סביב ההווה, באווירת תקווה מאפשרת להמשיך לצעוד.
וגם כשקשה בכל מיני תחומי חיים, אני זוכר שאלו תוצאות של המחלה, וזה כאב של החלמה, שהוא טוב מעונג של מחלה! 

תודה עדינו! 
תודה שחשפת בכנות, הזדהיתי מאוד עם המקום של השליטה והתדמית, וההרפייה מהם, אם כי לא חוויתי את זה למול הלימוד (קצת, עדיין כואב לי קצת ההבדל בתדמית שבין אברך לבין מורה).
אני יותר מרגיש סתירה מהותית בין הכיוון הרוחני של המעשים בתכנית לבין הדקדקנות הלא מובנית בהלכה, מה שגורם לי בעיה כללית. התחושה שבהלכה יש פנייה אמונית לאלוקי המעשים, אלוקים קפדן ומפחיד, לעומת  האלוקים החדשים שגיליתי שלא רק שלא כועס, אלא איתי ומלטף. שרוצה רק את טובתי. 

יצא לי לדבר עם אבא שלי שיחה ארוכה על כל נושא ההלכה. זה ממש לא מובן מאליו, כי אבא שלי הוא ממש "איש ההלכה" - מלמד הלכה, גורם משנה ברורה בכל שנה ופוסק לשואלים. 
אחרי שהוא הבין קצת את מצבי והסכים שאני לא חייב להיות רב (אחרי שכבר נבחנתי בחצי ממבחני הרבנות, ואם הייתי נחנק עוד שנה - אני מאמין שיכולתי לסיים רבנות. אבל זה היה ממש להחנק. ללמוד כל היום מה שמתסכל אותי!). הוא אמר שעם ישראל צריך רבנים, אבל לא כל אחד צריך להיות רב. כמו שצריך שיהיו רופאים מומחים שילמדו רפואה 7 שנים, אבל רוב הציבור יכול להסתפק בקורס עזרה ראשונה בסיסית ולדעת מתי לפנות לרופא, ככה מספיק שאני יודע הלכה ליום יום ומתי לשאול רב. בשיחה אותו שאלתי את כל השאלות. בהתחלה הוא נפגע, הרגיש שאני מתקיף אותו ואת דרכו. אחר כך הצלחנו לדבר שיחה נקייה שבה הסברתי שזה לא קשור אליו, זה פשוט מה שמפריע לי, אני "פגוע הלכה". ובסוף יצא המרצע מן השק. חמש-עשרה שנה שאני מחפש רוחניות בדת ולא מוצא, ובסוף אני מוצא את זה בתכנית של גויים אלכהוליסטים. מתסכל! 

אני מזדהה עם הכיוון שהפתרון חייב לבוא מאהבה. כרגע גם שומע רק רבנים אוהבים, ממש נרתע מרבני הפחדה ודין... 

אוהבים, מתפלל לחונן הדעת שיעזרני. 

ותודה לפורום הזה שבו אני יכול לשתף כאלה תחושות בלי לפחד שיזרקו עלי עגבניות... פה באמת מכירים אותי מבפנים ומזדהים. אוהב אתכם חברים! 

מתחבר למה שכתב סוד. כל אחד כמה שהוא נדפק עם הנושא של הדת. 

השתמשתי בדת ככלי לחפור בו. להשתחרר מרגשות ומצבי חיים שאינם ברורים לי ושאינם מקובלים עלי. לכן הדת (ככלי) לא הועיל לי והתאכזבתי. 
התוכנית מציעה משהו אחר, שהיא היא הדת, לפעול בשרות האלוקים, לקדם את רצונו. להביאו למקום יפה יותר ומאיר יותר, למקום שמח ומשחרר באמת. ממילא זה גם שחרר אותי.
כשעושים צעד 12 משתחררים יותר מכל הצעדים שקדמו עד הנה. למה? כי אתה מפסיק להתרכז בעצמך ואתה נותן את כל כולך לזולת. אתה חי בשבילו למענו. ממילא החיים שלך מקבלים מימד של עומק וחיות גבוהה יותר.

זהו גם הסיפור של דת ואלוקים. כשאנו "רק" פועלים למען עצמנו - הפתרון יהיה חלש או אפילו לא יפעל ונתאכזב חלילה. אך כשאנו פונים לאלוקים ומהרהרים מהו רצונו מאיתנו  וחיים בשבילו למענו - אנו עשויים לגלות חיים נפלאים (זהו בעצם צעד 11). ואולם אנו פחות צריכים לעשות מדיטציה [במובן של הספר הגדול, מאחר ולהם אין מספיק מקורות איכותיים כשלנו שידריכו אותנו בשביל המתאים], אלא עלינו להסתכל במקורות ולבדוק היכן הדת צודקת, כי בפנים מונח הרצון והתוכנית האלוקית, כפי שמנחים אותנו בספר הגדול לעשות כן.    
העשייה של הדת אינה ולא צריכה להיות ממקום של חיוב, אילוץ, פקודה, אלא ממקום של כבוד והערכה למצוות. ממקום של שמחה ורצון טוב. ממקום בו אני נותן שירות. לפי יכולתי. זוהי למעשה הפסגה שאליה אנו צריכים לשאוף ולהגיע. 

מהספר הגדול: (צעד 11):
"האם היינו אדיבים ונחמדים לכולם? מה יכולנו לעשות טוב יותר? האם חשבנו על עצמנו רוב הזמן? או האם חשבנו על מה שנוכל לעשות לאחרים? על מה שיכולנו לדחוס לזרם חיינו?" 

יש לנו כאן מטרה בעולם, צריכים להתקדם לעברה... שם מונח האושר והשחרור האין סופי

תודה חידושים!

אני עדיין לא מצליח לשחרר את הדיבור מסגנון אחר שאני מוצא המון בדת...
משתדל להתמקד בחיבור