אחד מפגמי האופי הקשים שלי הוא קנאה, וכאשר אני משתמש בקנאה בצורה מוגזמת (מה שהופך אותה לפגם אופי) אני יכול להרגיש במוחש מה הכוונה שהקנאה מוציאה את האדם מן העולם. הבעיה שלי עם קנאה היא לא רק לאן היא גוררת אותי, אלא בעצם העובדה שכאשר אני במצב של קנאה - אני מפסיד כל דבר בעל ערך שיש לי בחיים, ולא משנה בכמה דברים טובים אלוקים בירך אותי ונתן לי.

לאחרונה יצא לי לחשוב על שאלה של חבר אחר ששיתף אותי בנוגע לתחושות שלו על עצמו בנושא הקנאה. הוא אמר שהוא לא מבין מה הוא לא עושה נכון, ולמה למרות שהוא חכם ומוכשר ועובד קשה, עדיין נראה לו שיש אנשים רבים כל כך שמצליחים הרבה יותר ממנו, מה שגורם לו כמובן לקנאה בהם. חשבתי על השאלה הזאת על עצמי, ושאלתי את עצמי מה אני לא עושה נכון? למה למרות שאלוקים נתן לי שכל וכשרונות ומוטיבציה לפעולה, עדיין כשאני מסתכל סביבי אני רואה הרבה אנשים שיש להם יותר ממה שיש לי ואני מקנא בהם.

תוך כדי שחשבתי על זה, הבנתי את התשובה. הבנתי שיש רק דבר אחד שאני עושה לא בסדר, וזה הקנאה עצמה. אלוקים נתן לי שכל - ואני משתמש בו, אלוקים נתן לי כשרונות - ואני משתמש בהם, אלוקים נתן לי מוטיביציה - ואני משתמש בה, נכון שאני לא מושלם, ובטוח שיש טעויות רבות, וגם תמיד יש מקום לשיפור, אבל בגדול אני משתדל לעשות את הדברים שיש בכוחי לשנותם ומשתדל לקבל את הדברים שאין בכוחי לשנותם, ואלוקים דואג לכך שהתוצאה תהיה טובה.

הרי גם אם אני מסתכל על כל מה שאלוקים נתן לי בחיים כיום אני יכול רק לומר תודה. דבר ראשון אני נקי, וזה מאוד לא מובן מאליו. חוץ מזה יש לי אישה וילדים, יש לי בית ורכב, יש לי מה לאכול ומה ללבוש, יש לי עבודה וחברים, בקיצור - יש לי כל מה שהייתי יכול לבקש לעצמי. אז מה בכל זאת אני עושה לא בסדר? התשובה היא ברורה - אני מקנא. במקום לקבל את כל המתנות שאלוקים נתן לי ולומר תודה, אני משווה את עצמי לאנשים אחרים, אבל כמובן רק לאנשים שיש להם יותר ממני בפרטים מסויימים. זה לא שאני יכול באמת להשוות את החיים שלי לחיים שלי מישהו אחר ולהחליט שאני מעדיף את החיים שלו, אלא שאני רואה פרט מסויים, למשל בית יפה או רכב חדש, ומקנא בפרט הזה. הבעיה היא שזה משליך על כל החיים שלי, כי כאשר אני במצב של קנאה, אני לא באמת נהנה משום דבר אחר בחיים, כי הכל מתגמד לעומת מה שחסר לי...

הבעיה היא שעד כמה שאני רוצה להיפטר מהקנאה הזאת - אני לא מצליח. בהתחלה ניסיתי לעשות את זה על ידי כך שהסברתי לעצמי שהעובדה שלאדם מסויים יש יותר כסף ממני, לא עושה אותו מאושר, ולצורך כך גייסתי את המחקרים והפסיכולגיה בגרוש שטוענת שהעשירים בדרך כלל בודדים ועצובים. זה היה אמור לעשות אותי מאושר יותר. ההיגיון המעוות כאן ברור: כדי שאני אהיה שמח, חייב להיות לי הכי הרבה ויותר מכולם. אז אם יש מישהו שיש לו יותר כסף, איך אוכל להיות שמח? התשובה היא בכך שאוריד אותו בעיניי, על ידי כך שאסביר לעצמי שבעצם הוא אומלל. במילים אחרות: אני עדיין מקנא נורא, ורק שכעת "אין לי מה לקנא", כי הכסף כאן לא שווה. בקיצור, זה כמובן לא עבד.

אחר כך ניסיתי פשוט להילחם בקנאה ולקבל את מה שאלוקים נתן לי, אבל גם זה לא עבד. אז נזכרתי במה שכתוב בספר הגדול לגבי האנוכיות, שלא יכולנו לשאוף שהיא תיעלם, בדיוק כפי שלא יכולנו לשאוף שהתאווה תיעלם - רק בגלל שרצינו, ולעתים היינו צריכים את עזרת אלוקים לכך. הבנתי שאם הקנאה מפריעה לי, אבל אני לא מסוגל להיפטר ממנה, זה אומר שאני צריך את עזרת האלוקים. המלחמה נגד הקנאה לא עוזרת, אבל לעומת זאת הכניעה ובקשת העזרה מאלוקים - היא הדרך היחידה שאני מכיר לשחרור מפגמי אופי שכאלו.

מעניין זלמן,
מאוד מעניין,,,
ברור לי שזו הדרך הנכונה,דרך של תלות מוחלטת באלוקים, וכידוע שאצל החוגים החסידיים העדיפו לעבוד בצורה כזאת על המידות,
ולא במלחמה חזיתית,
השאלה היא האם אין עוד דרכים למשל לעבוד על מידת הענווה כמבואר המון בספה"ק ???

תודה.

אריאל, אין לי ספק שישנן דרכים נוספות, זאת לא השאלה. אלוקים גדול והוא נותן לכל אחד את הדרך שלו. השאלה שלי היא מה עובד עבורי. אם יש אדם שיש לו את הכחות להתמודד עם הקנאה - אז שישתמש בכחות האלו. לי אין את הכחות, וממילא הדרך של מאבק ישיר הוא חסר תועלת ורק ישאיר אותי מרוקן, ולכן אני מעדיף דרך אחרת - דרך שעובדת עבורי.

בנוגע להערה שלך על דרכים חסידיות ושאינן וכו', אני מוכרח להעיר שעבורי הערבוב של דת ותכנית יוצר אדים רעילים מאוד, וכשאני מסוגל - אני משתדל בכל כוחי להמנע מכך.

תודה "סוד הכניעה" על "סוד הקנאה"
אני מוכרח לציין שאני בהכחשה גדולה לגבי ממדי הקנאה שאני סובל ממנה. תמיד בשיחות עם אשתי בהן היא משתפת אותי על הקנאה בחברותיה, אני משחק אותה אחד שלא מקנא. זה צריך להיות חלק מהמותג שאני מנסה ליצור לעצמי. אבל כשקראתי את הפוסט, קצת התחזקה אצלי ההבנה שאני חש לאחרונה, שבעצם יש פה כנראה איזה מצבור גדול שנעלתי תחת אבטחה (?) כבדה.

***




האם אתה מכיר חברים מחלימים שאצלם זה אחרת?
ועוד שאלה: האם יש בעיניך הבדל בין "ערבוב דת ותכנית" כלומר טשטוש הזהות ביניהן, וקביעה שזה בעצם מה שהתורה התכוונה, וכך החסידות תמיד הדריכה וכדו', לבין חיבור העבודה הרוחנית שלי בתכנית לחוויה הדתית שלי. אנסה להרחיב ולהסביר מעט את כוונתי.
למשל, כשאני חושב כעת על חג שבועות המתקרב, אני מתחבר לכיוון של "קבלת תורה", גם במובן של קבלת "התורה האישית" שלי, קבלת ההוראה וההדרכה האלוקית עבורי, רצון אלוקים בשבילי.
אני ממש לא אומר שזה מה שקרה במעמד הר סיני, ושלכך התכוונו הפסוקים וכדו' (אם כי אולי זה גם כלול במהלך הזה). אני אומר שעבורי כאדם המחלים מתאווה (וכפי שאני מבין את המחלה וההחלמה, זו לא רק איזו נקודה שצריכה פתרון, מדובר בשרשי האישיות שלי), אני מרגיש צורך לחבר את החוויה הדתית לתהליך הזה. וכמו שקיום מצוות סוכה (לדוגמא) של טהרני לפני התוכנית, לא היה דומה לקיום מצוות סוכה של אחרים, אלא היה לו את הגוון המיוחד של המפגש של אותה מצווה עם נפשו של טהרני החולה שטרם מצא מזור, כך גם לאחר התוכנית.
אביא דוגמא מעשית שמתרחשת אצלי בתקופה האחרונה. חלק מתוכנית הבוקר שלי היא הנחת תפילין (נושא מאוד חלש אצלי, שבהחלמה מאוד השתפר). כשאני יורד על הברכיים עם התפילין אני מרגיש הרבה הרבה יותר מחובר. מרגיש קשור לריבון העולמים. אף פעם לא התחברתי בצורה כזו לתפילין בעבר. בחול המועד האחרון, למשל, ממש הרגשתי שזה חסר לי.
אני לא אומר / חושב / טוען שצריך להניח תפילין בירידה על הברכיים, או שלכך הם נועדו, או כל דבר אחר בסגנון. מה שכן, כיהודי שומר [חלקית מאוד] תורה ומצוות, התפילין הם עבורי סמל לחיבור עם ריבונו של עולם. גדלתי על זה מגיל קטן. כשאני מקדיש כמה דקות ביום לחיבור עם אלוקים (כרגע אני עוד לא מתפלל בצורה סדירה, ודי נינוח עם זה, ומאמין שזה יבוא), הדבר הכי טבעי בשבילי שהתפילין יהיו שם (לשמחתי, לא פיתחתי שנאה או משהו דומה כלפיהן. אם זה היה קורה, זה כנראה היה יותר מורכב).
ועוד משהו לסיום: כל ימי סבלתי מהפיצול בין שתי הדמויות שלי. האם עלי להמשיך לסבול מפיצול בין שתי דמויות של טהרני: טהרני היהודי הדתי, וטהרני המכור לתאווה הצועד בתכנית שנים עשר הצעדים? (הפיצול הזה גם גורם לי לרצות לבחור באחת מהדמויות האלה. ואני קצת מעדיף את השנייה. מאוד סבלתי במשך שנים רבות מהדמות הראשונה...).

"אני מוכרח להעיר שעבורי הערבוב של דת ותכנית יוצר אדים רעילים מאוד, וכשאני מסוגל -,,,"

מצטער זלמן,
אבל אני לא מסוגל,,,,,,

לא מסוגל להפריד ביניהם ולא מסוגל לערבב ביניהם,
היות ועיקר ההוויה שלי בכל שנותי החל מגיל 14 ועד היום הסתובבה סביב איך אני אוכל לעבוד את הבורא באופן יותר קרוב מחד גיסא,
ואיך,איפה,כמה, לאונן,להתאוות,לחפש,לחלום,לפנטז, מאידך גיסא,
אני חייב לחבר ביניהם,
אני לא יכול להמציא משהוא חדש,,,כי לא נראה לי שכל מה שגדלתי עליו הינו שקר וכזב,תורה [מזויפת או] לא נכונה בשבילי,
זה פשט לא ייתכן,

האדים הרעילים מרעילים גם אותי,
אבל אין לי עדיין תשובה,מה שאני מרגיש זה רק להיות נקי להיום ו,,,,לא לחשוב מדי הרבה,,,,בינתיים,,

למרות שזה לא הנושא המקורי של הפוסט, אנסה לכתוב עליו קצת מהנסיון האישי שלי, אבל רק אחרי הקדמה: זה נושא מסובך מאוד, כל אחד מאיתנו חווה אותו באופן שונה ואי אפשר שיהיו שני חברים שחווים את זה באותו אופן, וממילא גם הדרך שכל אחד מאיתנו מתמודד היא שונה, וכל הכללה בנושא יכולה להיות שגויה. במילים אחרות, החוויה האישית שלי - היא שלי, ואתה צריך להחליט האם זה יכול להיות מתאים גם אצלך או שזה בכלל לא מדבר אליך.

בגדול, ישנם הרבה וריאציות שונות של המושג "חיבור דת ותכנית", החל מכאלו שכולנו עושים בצורה כזו או אחרת (בצורה מודעת או לא מודעת), וכלה בכאלו שכולנו לא עושים (עד כדי כך שזה מופיע כאחד מתוך שלושה דברים שמסוכנים לקבוצות שלנו). בין השחור והלבן, יש המון המון אפור, וכטבעו של האפור, לפעמים הוא נראה לבן ולפעמים שחור, תלוי במצב רוח שלי, ברמת התאורה בחדר או בגוון הספציפי של האפור שעליו אנחנו דנים כעת.

אקח כדוגמא את מה שעבר עליי אתמול, שבגללו כתבתי את ההערה שלי לגבי הערבוב הרעיל הזה. בתקופה האחרונה היו לי התכתבויות עם מישהו בנוגע לתכנים של התכנית שמופיעים או לא מופיעים בדת, ובלי לשים לב, נשאבתי לתוך השאלה שהיתה רק באויר ולא נכתבה בכלל: האם הדת יכולה להציע תחליף לדרך הצעדים? זאת לא היתה השאלה האם תכני הצעדים עולים בקנה אחד עם הצעדים כיון שברור שהם כן, אלא שאלה "עדינה" יותר, לגבי ההתייחסות שקיימת או לא קיימת ביהדות למושג התמכרות, וכנגזרת מכך התייחסות שקיימת או לא קיימת לאפשרויות ריפוי אחרות ממחלת ההתמכרות.

לא שמתי לב שנשאבתי לתוך המקום הזה, אבל פתאום הרגשתי שאני שם, בתוך השאלות האלו. האם יכול להיות שהדת (או באופן ספיציפי יותר - החוג שאליו אני שייך) רואה בתכנית דרך שאינה עדיפה להתמודד עם הבעיה? האם יתכן שישנן דרכים אחרות להתמודדות שלי, והאם יכול להיות שבעצם יש כאן סתירה רעיונית בין השיטות השונות? הסחרור המשיך הלאה: מה יותר בטוח בחיים שלי - התכנית או הגישות ליהדות אליהן גדלתי? (לא היתה לי סתירה בין הדת ליהדות אז השאלה לא היתה בחירה כביכול בין שתי האפשרויות האלו, אבל היתה נראית לי סתירה אפשרית בין ההשקפה שלי לבין התכנית וממילא היה שאלת בחירה ביניהם).

אם התכנית היא הדבר הכי בטוח בחיים שלי (ואני מקווה שזה אכן כך), ואם אכן ישנה סתירה בין התכנית לבין ההשקפה - אזי ניצב סימן שאלה גדול מאוד סביב הרבה דברים נוספים שנובעים מההשקפה הזאת, כי כאשר אני מוכן להציב סימן שאלה על פרט מסויים, הכל נהיה שפיט וממילא סימן השאלה יכול להיות על פרט אחד כמו שהוא יכול להיות על הכלל כולו. אם לעומת זאת ההשקפה הדתית עליה גדלתי היא הדבר הכי בטוח בחיים שלי, אז מה זה אומר על המשך התכנית? אולי באמת אני צריך לעזוב את הכל, למרות שברור לי שזאת עבורי הצלת נפשות כפשוטה. הסיבה למחשבה הזאת היא דוקא בגלל האמונה שיש לי בדרך עליה גדלתי, אמונה שמביאה אותי למחשבה הבאה: למרות שכל הנסיונות שלי לפתור את הבעיה באמצעות הדת לא הצליחו, אבל אני יודע בוודאות שהדרך עליה חונכתי נכונה במאת האחוזים, אם כן - כנראה הבעיה היתה בי, ועכשיו אני צריך לחזור ולנסות את זה פעם נוספת.

אני יודע שזאת מחשבה שאינה רק הזויה אלא מטורפת לחלוטין, וגרוע מכך - היא מחשבה מסוכנת שעלולה להרוג אותי מבחינה נפשית, רוחנית ואפילו פיזית, אבל זה המקום אליו אני יכול להגיע כאשר אני נכנס לסחרור של דת ותכנית.

התארכו קצת הדברים בחלק של הבעיה במקום להאריך בחלק של הפיתרון, אבל רק לאותה נקודה זוית אחת נוספת. אם אני לומד משהו יהודי שאין לו קשר למחלה שלי או לדרכי ההתמודדות - אין לי בעיה. אבל כאשר אני לומד משהו שנראה מאוד דומה לתכנים של הצעדים, למשל אם אני לומד על העיקרון של כניעה שרק מופיע בשפה אחרת ביהדות (למשל: ביטול), המחשבה הבאה שתופסת אותי היא: למה אני צריך את התכנית? אולי בכלל אפשר לעשות את כל הצעדים מתוך היהדות? לא אכנס כעת לשאלה הזאת, רק רציתי להראות שוב את הרעיון שהערבוב של התכנית עם הדת הוא רעיל מאוד עבורי.

מה אני עושה עם הבלאגן הזה? משתדל לנהוג בשתי רמות. מלמעלה נמצאת ההכרה שאיך שאני לא יהפוך את הדברים, הרי שהמטרה הכי חשובה עליה יסכימו כולם (התכנית, הדת, ההשקפה ומה שזה לא יהיה) היא להישאר נקי היום. כל שאר הדברים, כולל השאלות הכי מטרידות, יבואו רק אחרי שאצליח להישאר נקי. אני מדגיש: יבואו רק אחרי שאשאר נקי. לכן, אם יש משהו שמפריע לכך שהיום אוכל להישאר נקי - דינו להידחות הצידה ולא להתעסק בו עד שאוכל לעסוק בו מתוך מקום שלא יאיים על הנקיות שלי. ההבנה הזאת לפיה הנקיות שלי היא הערך הנעלה ביותר לכל השיטות - חשובה מאוד, כי כך אני יכול לעשות את הפעולות להישאר נקי בלב שלם, בלי להרגיש שאני "מאכזב" חלק אחר שלי כמו ההשקפה עליה גדלתי למשל.

אחרי ההסכמה הזאת, אני עושה הפרדת רשויות, או כמאמר העולם עושה מלחמה כאילו אין שלום ועושה שלום כאילו אין מלחמה. אני משתדל לקיים את הדת כאילו אין תכנית, ומשתדל לעשות את התכנית כאילו אין דת. זה לא אומר שאין זליגה מפעם לפעם, ולעתים הזליגה יכולה להיות גם במובן חיובי (להכניס את עקרונות התכנית אל הדת ולקיים את המצוות בצורה יותר אמיתית), אבל ברמה הרעיונית אני לא מערבב את הדברים, ולכן לא עושה תכנית כדי לשמור מצוות או לחילופין לא מנסה להיות דתי יותר כחלק מהתכנית. התפילה שלי בתכנית היא תפילה שלא דומה לתפילה של הדת, וזה בסדר גמור מבחינתי. אם הצלחתי להביא את הרגש של התכנית אל תוך התפילה הדתית - אין בעיה, כל זמן שזה לא מאיים על ההחלמה שלי, אבל אם ארגיש שזה מכניס אותי לסחרור שתיארתי, אחזור להפריד בין הדברים ואשמור אותם.

מקווה שהועלתי קצת.

קודם כל תודה, סוד, על תגובתך הארוכה והמפורטת.
ברשותכם אשתף בכמה מתחושותיי האישיות למקרא הדברים.




אז יש מקום בחיים שלי שאני אמור לבחור לפי האינטואיציה שלי? איפה הספונסר בסיפור? (אודה ואתוודה, בשאלות כאלה, לפעמים נוח לי שהוא לא יהיה בו. לא תמיד אני מרגיש שהוא מבין מה זה נותן לי [אבל האמת שלא מספיק הסברתי לו... :-\]).




אני חושב שבדרך כלל אני פשוט מרגיש שהמקור היהודי "נוגע" בי ומתחבר לעבודה הרוחנית שלי. זה אפילו קצת כמו לשמוע מסר קצרצר, שמחבר אותי לעבודת ההחלמה, שמעורר בי רצון לקחת אחריות עליה.
יכול להיות שלפעמים בדקי דקות אני חושב שאפשר לפתור את ההתמכרות בדרכים יהודיות אחרות (אם כי אני כל הזמן רואה את עצמי כותב כאן שהספרים לא עזרו לי...), אבל אני גם חושב בגסי גסות לפעמים שאני לא כזה מכור ועוד כל מיני דברים לא שפויים. אני לא רואה איך היהדות גורמת לכך אצלי באופן מסוכן יותר.




מבין השורות אני מבין (ואולי זו רק תחושה שלי), שהסכנה המרכזית היא כשאני ניגש אל התוכנית מתוך היהדות, ומנסה להתאים אותה אל היהדות. אך כשאני ניגש אל היהדות מתוך התוכנית, ומנסה להתאים את החוויה היהודית לעולם הרוחני שלי, יש בכך הרבה פחות סכנה מבחינת ההחלמה
(אם כי אני בהחלט עשוי להרגיז אי אלו יהודים דתיים, שיחשבו שאני רפורמי ושבדרך שלי יש משום סכנה והרס היהדות הנאמנה המסורה לנו מדורי דורות וכיוצא בלשון הפשקווילים. לא אכחש שהיחס שלי ליהדות השתנה בעקבות התכנית. למשל, מכיוון שבצעד 2 גיליתי אלוקים שנינוח עם המשבצת שלי, שמצפה ממני להתקדם ולצמוח בהדרגה, אני הרבה הרבה הרבה (!) פחות לחוץ על חומרות הלכתיות. גם היחס שלי ללימוד תורה שפוגע ב"נוכחות" של הלומד וביחס שלו לאלה שזקוקים לו - השתנה ונעשה חריף ועוקצני. אני קושר את זה למה שלמדתי בתוכנית על ריכוז עצמי... הבעיה היא שאני בטוח שאני כל כך צודק, שזה גם מה שנכון בשביל שאר עם ישראל. קשה לי עדיין להשתחרר מזה, וגם אין לי כל כך נכונות).

ראשית זלמן,
תודה על ההשקעה הרבה,
אני מאוד מעריך, גם את הזמן הרב שזה לוקח וגם ובעיקר את המחשבה הרבה שמונחת מאחורי כל מילה או ניסוח.

מה אני עושה עם הבלאגן הזה? משתדל לנהוג בשתי רמות. מלמעלה נמצאת ההכרה שאיך שאני לא יהפוך את הדברים, הרי שהמטרה הכי חשובה עליה יסכימו כולם (התכנית, הדת, ההשקפה ומה שזה לא יהיה) היא להישאר נקי היום. כל שאר הדברים, כולל השאלות הכי מטרידות, יבואו רק אחרי שאצליח להישאר נקי. אני מדגיש: יבואו רק אחרי שאשאר נקי. לכן, אם יש משהו שמפריע לכך שהיום אוכל להישאר נקי - דינו להידחות הצידה ולא להתעסק בו עד שאוכל לעסוק בו מתוך מקום שלא יאיים על הנקיות שלי. ההבנה הזאת לפיה הנקיות שלי היא הערך הנעלה ביותר לכל השיטות - חשובה מאוד, כי כך אני יכול לעשות את הפעולות להישאר נקי בלב שלם, בלי להרגיש שאני "מאכזב" חלק אחר שלי כמו ההשקפה עליה גדלתי למשל.

הקטע הזה מאוד תפס אותי,
מאוד התחברתי אליו, ואני גם מאוד מסכים איתו,
לועמת זאת בקטע הבא:
אני משתדל לקיים את הדת כאילו אין תכנית, ומשתדל לעשות את התכנית כאילו אין דת. זה לא אומר שאין זליגה מפעם לפעם,

אני מבין שזו בהחלט בעיה, ובא נגיד לאחד שהדתיות שלו מעניינת אותו[היום אני לא יודע כבר עד כמה,,אבל על זה גודלתי ובמהות זאת נחצבתי],
זו בהחלט פן נוסף להתמודדות עם המצב בו הוא נמצא היום,
מה שכן ברור מבחינתי עכ"פ כמו שאמרת, שבשלב בו אני אוחז הנקודה היא ממש ממש ברורה " להישאר נקי לעוד יום-שעה נוסף " .

שוב תודה על ההבהרות המרובות שאתה נותן בבמה זו להבנת ועשיית תוכנית מיוחדת זו .