עמדתי מולו, ואמדתי את הטווח. 15-20 מטר הפרידו ביננו, זה הכל. מרחק שהוא יכול לגמוע באחת, אך הוא החליט להקדם לעברי עקב בצד אגודל. הוא ידוע שאני שלו, אני כבר מונח לו בכיס. בליטה במכנסיי צדה את תשומת ליבי. יש לי אקדח, ואני יודע להשתמש בו, אבל ידי משום מה נשארו מרותקות למקומם בזמן שהאדרנלין הגיע בגופי לרמות חדשות. הוצאתי את האקדח מהנרתיק. אני יודע איך להשתמש בו - עשיתי זאת כבר בעבר. הוא היה ממש יעיל בלהציל לי את החיים. אבל עכשיו, זה פשוט היה קשה. הרמתי אותו לגובה החזה, אבל התחושה הייתה שאני מכוון אותו על עצמי. הרגשתי שאם אני יורה, הכדור הזה ייכנס לתוך הפה שלי. העיניים של זה שמולי הדליקו בי מנגנון הרס עצמי ישן ומוכר: למה שאני ארצה לחסל אותו? אני מרגיש שזה אני שמתקדם לעברי. כמו מעצמה זזה האצבע שלי בתוך שמורת ההדק, וסחטה אותו עד הסוף. עצמתי את העיניים, הרגשתי את הכדור מתקדם לעבר הגוף שלי - והמראה הענקית שעמדה מולי התנפצה לרסיסים בקול נפץ גדול.
כשאני יושב מול המחשב, והתאווה בוערת בי, אני יודע שיש לי את כל הכלים לחסל אותה. הכניעה וחוסר האונים היו שם בשבילי לא פעם ולא פעמיים. אבל למה שאחסל אותה? זה מרגיש כמו לירות לעצמי ברגל. הרי אני רוצה את זה, והרצון הזה לא יעזוב אותי. כבר שכחתי מזמן כמה רע היה לי שם, אז למה לא לחזור ולהזכר? ברגעים האלה של ההתמודדות - אני באמת מרגיש כאילו אני מכוון אקדח מול עצמי. כאילו הכניעה הזאת תהרוג אותי. אבל בסוף אני עושה את הפעולה, ולו רק בגלל הידיעה ש"אני חייב" שהצלחתי לשתול לי שם בראש. "עם כל צעד חדש של כניעה הרגשנו כאילו אנחנו נופלים מקצה הצוק אל האדון, אבל עשינו את הצעד. ובמקום להרוג אותנו, הכניעה הרגה את האובססיה!" ("הפתרון", הספר הלבן עמ' 61)
לאחר מעשה אני מבין שהלחיצה על ההדק שוב הצילה את חיי. רק להיום, הצלחתי לא להפקיד את חיי בידי אותו כח שרודף אותי. רק להיום, אני נקי. המחיר של מה שקיבלתי היה ניפוץ המראה הזאת. הדימוי העצמי שלי כמי שלא באמת רוצה מין ופורנו. זה משהו שהכנסתי בתוכי כל כך חזק עד שאני מסתכל עליו ורואה את עצמי. הכניעה עזרה לי לראות שיש אפשרות אחרת. יש אדם שעומד מהצד השני של המראה שיכול להשאר נקי. תודה לאלוהים.