לא יודע למה, אבל אני בוחן הרבה את המסרים שהחברה שלנו משדרת אלינו, באמצעות משפטים מוכרים משירים מפורסמים. אולי זו באמת דרך כיון שהמשוררים כותבים את מה שהלב של הקהל רוצה לומר, ואולי זה לא קשור ואי אפשר ללמוד כלום משורה כזאת או אחרת בשירים. אין לי תשובה על כך, וזה בסדר.

אבל אולי בנושא של בכי ודמעות זה כן מייצג. קל לראות שבחברה שלנו בכי הוא דבר שמעיד על חולשה, משהו שאמורים להימנע ממנו כמעט בכל מחיר. הרבה שנים התנגן אצלי בראש השיר של אברהם פריד "Father don't cry" (אבא אל תבכה) כביטוי לדרך בה אנו תופסים את הבכי. לא רק שאסור לנו לבכות (בפרט אם אנחנו גברים ישראלים מאצ'ואיסטים יוצאי צבא או לחילופין חרדים שלא יודעים שרגש הוא מושג שקיים בעולם שלנו), אלא שגם ההימצאות במחיצת אדם אחר שבוכה גורמת לנו חוסר נעימות במידה רבה עד שנעשה הכל כדי שיפסיק לבכות.

אפשר לראות את זה גם בסדרות ריאליטי, שבהן התגובה האוטומטית למשתתף שמתחיל לבכות היא לחבק אותו ומיד ללחוש לו "אל תבכה, אל תבכה". ואני שואל, למה לעזאזל לא לבכות?! מה רע בבני אדם שמשתמשים במנגון הטבעי הזה שאלוקים נותן להם כדי להרגיש את מה שהם עוברים ולהשתחרר, ולמה הם צריכים מיד להדחיק את הקושי והכאב או ההתרגשות והשמחה, ולנגנב מיד את הדמעות?

אני כותב כי היום עובר עליי יום קשה, ואני מרגיש שמותר לי לבכות, וזה לא מובן מאליו, כי הרבה פעמים הייתי מרגיש שאני נחנק מדמעות אבל לא נותן לעצמי לבכות, ולא משנה כמה רציתי לבכות - לא הצלחתי. הרגשתי כמו באיזה האנג-אובר אחרי שתיה מופרזת של אלכוהול, שאני מאוד רוצה להקיא כדי להרגיש טוב יותר, אבל לא מצליח להביא את עצמי לשחרור הזה שנותן להכל להציף אותי ולזרום החוצה. יכול להיות שחלק מזה הוא טבעי, אבל חלק מזה היה ללא ספק בגלל המסרים שקיבלתי מהסביבה מאז שהייתי ילד, לפיו בכי מתקשר עם חולשה ויש לעשות הכל כדי להימנע מכך. הרי גם בתור ילד, כשנפלתי ובכיתי, הרימו אותי ואמרו לי - כמו לכל ילד אחר - "אל תבכה, לא קרה כלום". למה לא לבכות ומי אמר שלא קרה כלום? זה שמבוגרים לא יכולים להכיל כאב, גורם להם להוריש את זה לדור הבא וללמד אותם טכניקות של הדחקה במקום טכניקות של התמודדות.

כל העסק הזה של רגשות היה דפוק אצלי. מנגנון שבו הכל לא פעל כמו שצריך. כמו איזה רמקול שהכפתור ווליום שלו התקלקל והיו לו רק שני מצבים: או שהוא לא עבד בכלל, או שהוא עבד בפול ווליום. אם הוא לא עבד בכלל - לא שמעו כלום, אבל אם הוא עבד בפול ווליום אז כל השכנים כעסו. הרבה מההרס של המנגון הזה הוא "בזכות" השימוש בתאווה, שהיתה התחליף לרגשות. אבל לאט לאט אני משתחרר. קשה לי, כואב לי, מותר לי לבכות, דמעות זה דבר טוב ומבורך. אני בוכה משמע אני מרגיש.

לכן אני אוהב את השיר ההפוך של אברהם פריד, בו במקום לשיר "אל תבכה" ולהעביר לנו שוב את המסר בגנות הבכי והרגשות, הוא שר על כך שאולי כל מה שצריך זה עוד דמעה אחת:

"ואם כל מה שאתה צריך, רק עוד דמעה אחת, בבקשה קח את שלי, רבונו של עולם - קח את שלי."

ואם כל מה שאני צריך, עוד דמעה אחת...

אם כבר דמעה,
בתור מכורים, נסינו כל החיים לשלוט על הרגשות, ולהיות גיבורים,
אחד מהשחרור שעוזר מאוד לתאווה, לבכות, לשחרר את כל הדמעות שעצרנו כל החיים, ולתת לזה לזרום, זה מאוד עוזר להביא יום נקי,
אין מה להתבייש, החיים גדולים עלינו ואנו סובלים, מותר לנו לבכות ולהשתחרר,
אוהבים.

אני מרגיש שהמקום שלי מול הבכי הוא לא ברור מספיק. מצד אחד אני לא מתבייש לבכות (לבד בבית, או בחברת אשתי...). מצד שני גיליתי שאני חסר אונים מול הרגשות שלי. אני לא יודע לומר מה אני מרגיש, זה רק תחושה של מערבולת גדולה בבטן ואני צריך להוציא את זה החוצה. אז לפעמים אני מאונן את זה החוצה ולפעמים כשזה חזק או כשהתאוה לא אופציה אני בוכה את זה החוצה. אני לא יודע מתי אני רק רוצה למצוא פורקן לחוסר האונים שלי ומתי אני בוכה כדי להרגיש.

כבר קרה לי פעמים שהרגשתי ממש רע עם עצמי וישר רציתי ללכת לתאווה, כששללתי את האופציה הזאת (כי כבר הייתי בתוכנית), הוצאתי את הרגשות עם בכי ומיד אחרי שגמרתי לבכות והרגשות עדיין היו שם - רציתי לשכנע את אשתי לקיים יחסים... אז אני חסר אונים לפעמים גם מול הבכי שלי, למרות שאני באמת לא תופס אותו כחולשה או משהו ילדותי (אע"פ שגם אני מתבייש לבכות מול אחרים כמובן...)

תודה על הדברים!

הרבה זמן לא בכיתי, אבל פעמים רבות כשכן בכיתי, זה היה בצורה מוגזמת "זרם של רגשות מטושטשים היישר מתוך המחלה שלנו" (הספר הלבן, עמ' 129). למשל, בערב החתונה שלי בכיתי במשך כמה שעות, עד שאמא שלי התחילה לדאוג. כמובן שזה היה על כל החטאים הרבים... אבל מן הסתם הייתה שם הרבה מניפולציה כלפי אלוקים וגם כלפי עצמי. אחרי החתונה, כשבכיתי בפני אשתי, זה כנראה גם לא היה נקי ומהול באינטרסים (גם אני אח"כ ניסיתי לגרור לקיום יחסים...). וגם לאורך השנים, בימים הנוראים כשניסיתי להתרגש מהמילים ולעורר את עצמי לבכות (חשבתי שזוהי "תפילה בכוונה" זה היה כך).
בקיצור, בתהליך הזה שאני עובר כאן (שאני לפעמים מתקשה לקרוא לו "החלמה", מרגיש עדיין רחוק מזה), למדתי שאין כמעט משהו שאני "יודע" לעשות בצורה נורמלית. אפילו (?) לקיים יחסים אני לא באמת יודע... למרות הניסיון רב השנים בתחום... :-\ כנראה, שגם לבכות בצורה נורמלית ושפויה אני לא יודע...