אתמול, במקומות רבים ברחבי הארץ התקיים ניסוי צופרים, כלומר, בדיקה האם צופרי האזעקה תקינים. כמו כן, ברבים ממוסדות החינוך התקיים תרגיל שעת חירום, בו התלמידים נדרשים להגיע אל המקלטים בצורה מהירה ויעילה, בהכוונת המורים. דברים אלה מתבצעים באופן תקופתי, בכדי למנוע אסונות שעלולים להתרחש במקרה שאזעקה אינה פועלת או שתלמיד או איש צוות אינו יודע היכן נמצא המקלט.

***

גם בהתמודדות שלי עם התאווה, קיים "ניסוי צופרים" ו"תרגול לשעת חירום", שמחזקים את ההחלמה שלי. אך אני לא יכול לעשות אותם באופן תקופתי. אני חייב לבצע זאת על בסיס יומיומי. יש שורה של פעולות שעלי לתרגל מידי יום: קריאה, כתיבה, טלפונים, קבוצות, צעדים ועוד. לא כל שעה היא שעת חירום בשבילי, אבל כשאני עושה את הפעולות על בסיס יום יומי, אני מתורגל לשעת חירום.
לדוגמא, אני מתרגל לברך את מושאי התאווה על בסיס יומיומי, כדי להפוך את התנועה הנפשית, מתנועה של לקיחה לתנועה של נתינה. כאשר אני נתקל במשהו, גם אם זה לא כזה "רציני", אני באופן כמעט אוטומטי מגיב "ברך אותה!" וכו'. כשמגיע משהו "רציני" באמת, אני כבר רגיל לפנות לאלוקים, לבקש את עזרתו, ולתת במקום לקחת.
דוגמא נוספת: חבר סיפר לי שבאחד הלילות היה לו בית ריק, מחשב פתוח, ותכנית מגוונת ועשירה לשימוש בתאווה. הוא התקשר לספונסר שלו, והספונסר הגיב: "נשמע שיש לך אחלה תוכנית! אז למה אתה מתקשר אליי?" ואחר כך הוסיף "אתה יודע למה אתה מתקשר אליי? כי בכל יום אתה מתקשר. כשאתה מתרגל זאת על בסיס יומיומי, התוצאה היא שבשעת התקף תאווה גם תרים טלפון". (למעוניינים, הוא לא השתמש בסוף... ).

***

יש גם "ניסוי צופרים" מסוג אחר, כזה שמגביר את המחלה שלי.
למשל, כשאני מרגיש ש"גם אם אני מסתכל פה ושם, זה די בסדר. אני לא עושה זאת מתוך תאווה, וזה כבר באמת באמת לא כזה מעניין אותי". הייתה לי פעם כזאת שבה, אמנם, לא הרגשתי תאווה, אבל אחר כך הרגשתי חזק את הרעילות של התאווה.
אם אני מרפרף בספר ובודק שהוא "בסדר" (ובסתר ליבי מחפש איזה "משהו"...), או בודק אם האתר הזה או הקו הטלפוני הזה עדיין פעיל וכדו' – זה קטלני עבורי.
אם אני בודק מי עלה הרגע לאוטובוס, או עבר עכשיו ברחוב, האם זה היה איש או שאולי אשה – זה מסוכן בשבילי.

***

כמכור, יש לי נטייה להפוך הכל, להשקיע במה שפחות צריך להשקיע בו (או שבכלל אסור להשקיע בו...) ולהזניח את מה שהכרחי עבור להשקיע בו. אני מבקש מאלוקים להפעיל בתדירות יום יומית את "ניסוי הצופרים" המחלים, ולא את "ניסוי הצופרים" המחליא.

כרגע חשבתי על כך, שזה ששמתי לב בכלל שהיה ניסוי צופרים, ושזה תפס מקום במודעות שלי, זה נס של החלמה.
פעם, בשימוש, לא כזה מזמן - זה לא היה תופס מקום במודעות שלי.
מאז שאני בתכנית אני יותר חי. יותר נוכח בחיים (והדרך עוד ארוכה).