לאחרונה יצא לי לקרוא ספר בשם "למה אני מרגיש אשם כשלא עשיתי שום דבר רע?" (שחיבר ד"ר טיי ק' קולבר, בהוצאת "עופרים"). היו שם כמה נקודות שהתחברו לי עם העבודה בתכנית (היו גם כמה שמאוד לא, בעיקר ההמלצה להפוך אשמה כוזבת לכעס מוצדק). בכל אופן, רציתי לשתף אתכם בנקודה אחת מרכזית (ובכך גם לסדר ולסכם עבורי את הדברים):

המחבר מחלק בין שני סוגים של אשמה: "אשמה אמיתית" ו"אשמה כוזבת".

"אשמה אמיתית" היא ביסודה חיובית. מדובר בתחושה לא-נוחה המלווה אותי בעקבות פגיעה מכוונת באדם אחר (או בכללים המקובלים), או בעקבות התנהגות רשלנית וחסרת אחריות (גם אם נעשתה בשגגה).

תחושת חוסר הנוחות של "אשמה אמיתית" היא במינון נמוך. היא טובה ויעילה, מכיוון שהיא "דוחפת" אותי לתקן את הדרוש, ולשוב להרגיש נוח לאחר מכן.

לעומת זאת, "אשמה כוזבת", היא תחושת אשמה בלתי מוצדקת, או תחושת אשמה שביסודה אולי מוצדקת אך העוצמה שלה חסרת פרופורציה (כמדומני, שאחד הכותבים המשמעותיים כאן בפורום הגדיר זאת בעבר כפגם אופי של "אשמה רעילה").

תחושת חוסר הנוחות של "אשמה כוזבת" היא במינון גבוה מאוד. היא הרסנית, כרוכה בהלקאה עצמית נוראה, ולדברי המחבר, גם "דוחפת" להתמכרויות ולבעיות נפשיות אחרות.

***

המחבר מוסיף נקודה חשובה ומעניינת, לפיה, פעמים רבות אדם מאמץ לעצמו "אשמה כוזבת" כ"מנגנון הגנה מפני כאב". איך שהוא, המחשבה על כך ש"אני אשם במריבות של הוריי" (או בכל סיטואציה כואבת אחרת), פחות כואבת מאשר חוויה אמיתית וכנה של רגשות הכאב והתסכול באותו מצב מבלי "לברוח" לשום כיוון רגשי אחר.

במילים אחרות (וזו כבר תוספת שלי), "אשמה כוזבת" היא סוג של "חומר ממכר", שאליו אני בורח כדי להקל את הכאב הרגשי שלי. אמנם, גם החומר לכשעצמו מייצר כאב (כמו בכל התמכרות), אבל לפחות בהתחלה, הכאב שמייצר החומר קטן יותר.

ועוד תוספת שלי: "הגעה לקרקעית" היא בעצם מצב שבו אני סובל מהכאב שמייצר החומר באותה מידה כמו מהכאב הרגשי. "אוי לי ממה שאני בורח ממנו, ואוי לי ממה שאני בורח אליו". כתוצאה מכך, יש לי נכונות לעבוד קשה ולעשות הכל כדי לפתור את שניהם.

***

כאשר אני עושה את חשבון הנפש האישי שלי, בצעד ארבע, אני מוצא הרבה "אשמה אמיתית" וגם הרבה "אשמה כוזבת". שתיהן רבות כחול אשר על שפת הים וככוכבי השמיים לרוב, קשה לדעת ידה של מי על העליונה (אבל אני מניח ששל האשמה הכוזבת...). אני מגלה, שבהחלט ייתכן, שחלק נכבד משורשי ההתמכרות שלי נטועים בשדות האשמה.

הדרך שלי להתמודד עם כל אחד מסוגי האשמה שאני מגלה בצעד 4, היא שונה. אפילו שונה מאוד:
עם "אשמה אמיתית" שאני מגלה בצעד 4, עלי להתמודד בעיקר בצעדים 8-9, עליי לכפר על מעשיי, לבקש את סליחתם של אלה שנפגעו (אובייקטיבית!) ולפצותם במידת האפשר והצורך. כאן אני צריך בעיקר אומץ לשנות את הדברים אשר ביכולתי.

לעומת זאת, עם "אשמה כוזבת" שאני מגלה בצעד 4, עלי להתמודד בעיקר בצעדים 5-6-7. מדובר בפגם אופי של הלקאה עצמית צדקנית ומוגזמת, שאינה מביאה אותי לשום מקום, מלבד מקומות שמעמיקים את הבריחה שלי מעצמי. עלי לקבל פרספקטיבה (אובייקטיבית!) מחבר אחר, ולבקש מאלוקים שחרור מתחושת האשמה הכוזבת, תוך הפנמה ש"רגשות אינם עובדות". כאן אני צריך בעיקר שלווה לקבל את הדברים שאין ביכולתי לשנותם עם שילוב חשוב ביותר של ההכרה שאלוקים כן יכול לשנותם, ואף יעשה זאת אם אבקשו.

ובדרך רמז: "אָשָׁם הוּא אָשֹׁם אָשַׁם לַה'" (ויקרא ה,יט). אם מדובר בתחושת אשמה קלה, המאפיינת "אשמה אמיתית" על האדם לקחת אחריות בעצמו לתקן את המעוות ("אָשָׁם - הוּא". הוא, האדם, צריך לקחת אחריות). אך אם מדובר בתחושת אשמה "כפולה" וקשה, על האדם לפנות לה' לבקשת עזרה ושחרור מן העיוות הנפשי ("אָשֹׁם אָשַׁם [=תחושת אשמה "כפולה"] - לַה'. על האדם לפנות לה' בבקשת עזרה).

[ממש תודה לה' ששלח לי את הרעיון הזה, כשעברתי שוב על המאמר כדי לשלוח אותו. בהתחלה הוא שלח לי את החלק השני של הרעיון, ואחר כך את חלקו הראשון המשלים. התרגשתי. הרגשתי שזה ממש "יושב" טוב בדרך הרמז. תודה!].

***

עליי לזכור גם, ש"אשמה כוזבת" היא סוג של "חומר ממכר", שמאפשר לי להסיט את המיקוד מהרגשות הכואבים שלי לדבר אחר. אני צריך להיזהר מאוד מהתנועה הנפשית הזו. זו אותה תנועה נפשית של בריחה, שאני מתורגל בה היטב בשדה התאווה.

אני צריך להיזהר מהבריחות הקטנות, כדי שלא אחזור לבריחה הגדולה של חיי (אך גם הזהירות הזו צריכה להיות לא אובססיבית. שכן, כל אובססיה היא גם סוג של בריחה (ובעצם, גם החיפוש אחר הגדרת כל דבר כבריחה הוא סוג של אובססיה... )).

חזק ביותר!! תודה רבה.
מתחבר לי גם למה ש(נראה לי)אתה כתבת פעם על ההבדל בין יאוש לחוסר אונים.