גיבורי הכוח
אחד היסודות הראשוניים והתשתיתיים ביותר של התוכנית היא התחושה של חוסר אונים, של ליכוך הלשון בעפר מעוצמת הנפילה לקרקעית עם הפנים באדמה. אם יסוד זה נעדר, הסיכוי לעלות על דרך קטן בצורה משמעותית.
אני חושב שנקודה זו מסבירה את העובדה שהתכנית מיועדת עבור מכורים, ולא פורצת את הגבולות המצומצמים (האמנם מצומצמים הם?!) הללו. לעניות דעתי, מעיקרה, התכנית היא דרך שמעניקה פלטפורמה מדהימה לחיים הדתיים, חיה, נושמת; היא ממש יכולה ליצור רנסנס דתי והחייאה מחדש של העצמות היבשות – ולפעמים גם העבשות – של חיים דתיים נטולי מעוף, מלאי פחד מהקהילה ומלאי כמיהה להרשימה.
הבעיה היחידה היא, אותו יסוד תשתיתי שהזכרתיו לעיל. בהעדרו, קשה מאוד להתמסר לתכנית, שדורשת מאיתנו נטילת אחריות בלתי מבוטלת כלל, ואולי נכון יותר: נטילת אחריות טוטלית וחובקת כול.
הכנות, הנכונות והפתיחות הנדרשות לעלות על דרך הן אינן סתם סיסמה. מרכיבים אלו הכרחיים כדי שיתאפשר לעשות שינוי כזה שהתכנית חותרת אליו, לבצע מהלכים כאלו, בכל מהלך החיים – אבל לאו כל בר איניש הוא בר הכי. אם לא הגעתי לקרקעית, אם לא יהיה לי מנוע רב עוצמה שמלא בדלק גרעיני רעיל שהרעיל וזיהם ותילע וכילה ואיכל את כל תא מתאי חיי, מה יסייע לי להיכנס לדרך כל-כך תובענית?
אז כן, כל מי שפה בחברותא הנפלאה הזו, כנראה יודע שמקוננת בו בעיה כרונית עמוקה ומכאיבה ומעצבנת. באופן אישי, הבעיה הזו, המחלה הזאת, הובילה אותי למקומות כאלה, שאדם מן היישוב אם רק היה מזהה אותי עמהם, היה נדהם, היה שומט את הלסת ולא במליצה.
נכון, אני לא אשם בזה. נכון, זה בכלל התחיל בגיל שלחלוטין לא הייתי בר דעה, זה לגמרי לגמרי לא שאני אדם רע (אני ממש לא אדם רע!), או אדם לא מוסרי. אך כך הוחלט מלמעלה. כך נקבע – שווירוס יחדור אל תוך מערכת ההפעלה של המוח שלי ויצור זיקה מטורפת בין מרבית מופעי החיים הנגלים לעיני לבין תאווה; יצור עיר מקלט בתוך המוח שלתוכו אני נמלט כמי שאחזו אמוק, כל אימת שאין לי כוח להתמודד עם החיים, עם הרגשות, עם הפחדים, עם הכמיהות, עם הקנאות, עמי עצמי.
זה לא כיף להבין את זה, זה לא כיף לקבל את זה. שאני חולה, שאני לא נורמלי, שיש לי ראש עם מחשבה מעוותת. שיוצר קונקשין מיני כמעט לכל מופע בחיים, חסר גבולות, נשלט לגמרי על ידי ההתמכרות, עבד לכל גחמותיה.
מה לעשות, ככה ה' רצה שייראו הדברים, ועליי ללמוד לקבל זאת. רצונו יעשה ולא רצוני.
***
אבל, וזה האבל הגדול שלמענו התיישבתי לכתוב מילים אלו, זו לא כל התמונה.
הנה אני פוגש – בחדרים ובטלפונים – אנשים מכורים, שמבחינה מסוימת כאמור לעיל הם אנשים חולים; אבל הם נקיים מאה ימים, מאתיים ימים, שלוש מאות ימים, אלף ימים, שלוש ומחצה שנים, חמש שנים!
בואו נחשוב רגע אחד: מדובר באנשים שלפני כך וכך זמן היו נתונים לשליטה של שד. שלא יכלו לשלוט בגחמותיו. אין הכוונה לומר שהם לא רצו! הם רצו ועוד איך! הם רצו בכל לבבם, בכל נפשם, בכל מאודם! הם בכו לקב"ה, התפללו על זה דבר יום בימו בשמו"ע, באמירת תהילים. החליטו החלטות, קיבלו קבלות, נקטו במעשים! אך הם לא היו יכולים לשלוט בזה. נפלנו שוב, ושוב, ושוב. נמוך יותר, עמוק יותר, מסוכן יותר, מכאיב יותר.
ובכן, האם העובדה שהם נקיים כך וכך ימים אינה תעודה אנושית עליונה במעלה? האם לא עומדים לפנינו בני אדם היצוקים מהחומר האנושי היקר והזך ביותר שניתן להעלות בדימיון? אנשים שלוקחים אחריות מלאה, שחיים את האחריות הזאת 24 שעות ביממה! הם מוכנים לוותר על האגו שלהם, להיות כנים בצורה מלאה, להיות בלתי שיפוטיים, לפרגן, לסייע שלא בעד תמורה מתוך חפץ לב. להיות נכונים ליום הזה, להיות נכונים לאלוקים!
כמה אנשים אתם מכירים שהיו מוכנים לעשות זאת, יום אחרי יום, שעה אחרי שעה?
זה לא מובן מאליו, זה לא מובן בכלל.
נכון, אנו עדיין לא יכולים לשלוט על עצמנו. נכון, כל רגע אני יכול ליפול שוב – אין לנו שום תעודת ביטוח.
אבל כל יום נוסף בתכנית, כל יום נוסף שעולים בו על דרך, שצועדים בו בדרך – הוא יום שבו האדם רוכש לעצמו את התעודה האנושית היקרה ביותר.
בשעה שאנחנו מחויבים לזכור לאיזה קרקעית הגענו, לכך שאנו בורחים מחיים למחוזות מפוקפים בכל מפגש עם החיים, לכך שאנו"מפוצצים" בפגמי אופי,
- בשעה זו כדאי גם לזכור שבחסד אלוקים, כל יום בתכנית הוא הגעה לפיסגה האנושית המופלאה ביותר.
אני מתפלל לה', לאבא אוהב, לעוד יום בתכנית כזאת, עם חברותא כזאת. ה'! עלה אותי ברחמיך על דרך. תן לי לסיים את היום הזה על דרך, מחלים, נקי ומפוכח.
