כשהגעתי לעולם של ההחלמה, הרבה דברים היו נראים לי מאוד מוזרים ולחלקם היתה לי התנגדות פנימית לבצע אותם. למרבה השמחה, הגעתי "על ארבע" כך שלא הייתי בררן ועשיתי (כמעט) כל מה שאמרו לי, גם אם הדברים היו נראים לי מאוד מוזרים. ידעתי שאין לי ברירה, חיפשתי פיתרון, והסכמתי לבצע הכל, או כפי שהספונסר שלי אומר: להוציא את הצמר גפן מהאזניים ולהכניס לפה.
אבל דבר אחד היה לי ממש קשה וזה להתפלל עבור מושאי תאווה. זה לא רק שלא הבנתי איך זה עובד, אלא שהרגשתי שזה בדיוק הדבר ההפוך ממה שאני צריך לעשות. אם אני מתאווה לאישה ברחוב, אז אני רוצה לברוח מכך, ולא "להתקרב" אליה יותר על ידי כך שאני מתפלל עבורה. זה היה נראה לי לא הגיוני, שלא לומר הזוי לחלוטין.
בסוף לא היתה לי ברירה, וכאשר האפשרויות שעמדו בפניי היו להמשיך להשתגע מכמיהה או לנסות את להתפלל עבור מושא התאווה - בחרתי בדרך השניה, למרות שלא הבנתי ולמרות שלא רציתי. זה עבד אז, וזה עובד מאז כל פעם שאני משתמש בכך. ואם זה עובד - אני לא שואל שאלות אלא עושה. לא מעניין אותי איך הדברים עובדים, העיקר שזה עוזר לי להישאר נקי. אחר כך למדתי להרחיב את זה גם לתפילה עבור אלו שאני מלא טינות אליהם, אלו שאני מקנא בהם וכן הלאה שלל פגמי האופי שלי. כל פעם שנסיתי לעשות הכל ולא הצלחתי - התפללתי עבור האדם האחר והשתחררתי.
כפי שכתבתי, אני לא עושה את זה בגלל שאני מבין איך זה עובד אלא פשוט בגלל שזה עובד, אבל בכל זאת לאחרונה היה נראה לי שאני מבין קצת יותר טוב את מה שכתוב בספר הלבן (ספר הבסיס לתכנית ההחלמה מהתמכרות לתאווה) על כך שזה עובד כיון שאנחנו לא יכולים להתאוות מאלו שאנו מתפללים עבורם. כשקראתי את זה בעבר אף פעם לא הבנתי למה זה, וכעת נראה לי שאני מבין קצת יותר.
ישנה שיטה פסיכולוגית לטיפול בפוביות (פחדים מוגזמים המשבשים את חיי הלוקה בהם), שנקראת "תיאוריית העכבה ההדדית". הטיפול בנוי על העובדה לפיה לא ניתן להרגיע את מערכת העצבים ולעורר אותה בו זמנית - ככה הטבע שלה, או שהיא במצב של רגיעה או במצב של עוררות, אבל היא לא יכולה להיות בשני המצבים גם יחד. לכן, מלמדים את המטופל להרגיע את מערכת העצבים, ואז כשהוא במצב הזה, מתחילים לשוות לנגד עיניו את המצב המעורר בו פוביה. מכיון שמערכת העצבים נמצאת בהרפיה, האדם לא יכול להיכנס לחרדה ופחד נוראיים שהם מצב של עוררות מערכת העצבים.
ואם נשווה את זה למצב שלנו, אז הראש שלי לא יכול בו זמנית גם לקחת וגם לקבל - זה פשוט לא עובד ביחד. או שאני נמצא במצב של תאווה, שזה מצב בו אני לוקח ממושא התאווה, או שאני נמצא במצב של תפילה שזה מצב בו אני נותן, אבל אי אפשר לתת ולקחת ביחד. גם בצורה פיזית, אני לא יכול לתת למישהו חפץ ובאותו זמן לקחת את זה ממנו, וכמובן שמבחינה רגשית זה אותו דבר, ובזמן שאני מעניק - אני לא במצב של לקחת. אז כאשר אני מרגיש שהתאווה משתלטת עליי ואני לא יכול להפסיק את הרצון לקחת ממושא התאווה, מה שאני צריך לעשות זה פעולה שהיא בדיוק הפוכה - לתת. כאשר אני מעניק למושאי התאווה שלי או למושאי הטינות שלי או האנשים בהם אני מקנא - אני לא יכול לקחת מהם באותו זמן.
נכון, קשה מאוד לשנות את הכיוון של הראש ולהחליף את הרצון הנואש לקחת בגישה של נתינה, אבל אם אני מוכן לעשות את זה, התפילה משחררת אותי לאט לאט, עד שאני לא רוצה יותר לקחת מהם ומוכן לשחרר ולהשתחרר.
