היום הייתה לי הארה.
אני לא אדם אמיץ.
אין לי את האומץ שיש לכלכך הרבה חברים פה,
להשתתף בפגישות או אפילו להתקשר לקבוצות טלפוניות.
אני עדיין הולך בדרך שלי, מועד, קם, מתפלל, מנסה מוצא כזה או אחר,
קורא את המאמרים פה, ומנסה להדחיק את הבעיה.
יצא לי לקרוא פה מספר פעמים על הוויתור.
לוותר על הצורך, לוותר על ההתמכרות, לוותר.
את האמת? אף פעם לא הבנתי את זה.
אני מרגיש שוויתור זה נתינה מעצמי. הצורך שלי באוננות, בצפייה בפורנו - תמיד הרגשתי שהוא משהו חיצוני, לא חלק ממני.
עם זאת חוסר היכולת שלי להתנתק ממנו (מגיל 17 עד היום, פששש 11 שנים) גורם לי להבין שהרעב הזה, הוא חלק ממני.
הטומאה הזו, החלק השפל הזה, היצר הרע, הוא לא עומד לי על כתף שמשל ואומר לי מה לעשות, הוא גם לא מחייב אותי.
זה אני. זאת מחלה שעיצבה לי צורך. זאת מחלה שמשנה לי את ההתנהגות, יוצרת לי צרכים ומתגמלת אותי (לטווח הקצר) במשהו מתוק.
כשאני מבין את זה - כשאני מקבל את זה - עכשיו אני יכול לוותר.
