כבר אחרי תקופה קצרה של נקיות בתכנית, התחלתי לשאול את עצמי שאלה נוקבת ומאיימת:

הרי מיום ליום פוחת הרושם של הסבל העצום שהייתי נתון בו. הזיכרונות מיטשטשים. אני מתקשה לזכור בצורה מוחשית את הרגשות הכואבים. גם ה"דקירה" החזקה שחשתי בכל מעמקי אישיותי, ברמ"ח איבריי ושס"ה גידיי כבר התקהתה מאוד.

כתוצאה מכך, מיום ליום אני פחות מרגיש את הצורך הקיומי להתרחק מאש התאווה. אני פחות מרגיש שעליי להיאחז בפעולות ההחלמה כאדם טובע הנאחז בחבל הצלה.

ואם כן, מדובר במשחק אבוד מראש. חסר סיכוי. הרי מיום ליום הרשמים ייחלשו וההכחשה שלי תתחזק. הזמן החולף והמשכיח ימשיך לשחק לרעתי. עד שיום אחד יהיה לי מאוד קשה, והתאווה מאוד תקרוץ, ומן הסתם אחזור להשתמש בה. כשאגלה מה עוללתי לעצמי, כבר יהיה מאוחר מדי. כבר אהיה עמוק בפנים.

אז מה עושים?...

***

מסתבר שיש כמה תשובות לשאלה הזו (למשל: מפגש עם הכאב שהוא מנת חלקם של חברים חדשים, מזכיר לי את הכאב שלי. כמו כן, הצריבה בתודעה של העובדה שתאווה היא ממש רעל בשבילי, מאוד עוזרת לי. אשמח לשמוע גם מה עובד בשבילכם). אולם, ברצוני להתמקד כאן בהיבט אחד.

בכדי להישאר נקי לאורך ימים ושנים, לא מספיק לרצות להפסיק עם התאווה. הפסקת הסבל של השימוש הכפייתי בתאווה, מתוך החיבור עם אלוקים, אמורה לגרום לי "התעוררות רוחנית", ורצון לחיות את כל תחומי החיים שלי באופן רוחני, מתוך כנות ואמת.

אם יש לי את ההתעוררות הרוחנית הזו, אזי כל ימי חיי (גם אלה הפחות טובים) יהיו חלק ממהלך של התקדמות רוחנית, של לקיחת אחריות, של טיפול בשורשי המחלה, וממילא של התרחקות מהגישה החולה של התאווה, מהריכוז העצמי ומהחיים בתוך הראש שלי.

אבל אם אין לי התעוררות רוחנית, במוקדם או במאוחר (כנראה במוקדם ...), אזניח את הטיפול בפגמי האופי שלי, אתרשל מן האחריות המוטלת עליי במגוון תחומים, ואמצא את עצמי שוב במצולות התאווה.

האמת, שלא כזה כיף לכתוב את הפוסט הזה. בעיקר בגלל שאני מאוד רחוק מההדרכה הכתובה בו. אני מרגיש שאני מפנה כלפיי עצמי אצבע מאשימה.

בתקופה האחרונה אני מוצא את עצמי עושה כמעט תמיד את מה שלא צריך לעשות (בעיקר "למרוח" את הזמן במקום לעשות את הדברים הנכונים לאותו זמן). החיים שלי הרבה פחות נעימים בגלל זה. האמת, שתכל'ס - הכי כיף זה לעשות את הדבר הנכון בזמן הנכון, אבל הבעייה שזה גם הכי קשה... (בשבילי לפחות...).

מהתאווה סבלתי רבות, וזה גרם לי לרצות לעשות הכל כדי להפסיק. עם שאר תחומי החיים זה מורכב יותר. מצד אחד, אני אכן חווה סבל גדול מכך שהכל "תקוע", אבל מצד שני, אני לא רוצה למות כפי שרציתי בעקבות התאווה.

התהליך שלי עם אלוקים כאן הוא כמו בתהליך ה"נסירה". בהתחלה היינו "אחור באחור". הייתי מוכרח להיות קשור אליו, כדי לא להתפרק לרסיסים כל פעם מחדש. אבל אחר כך, אחרי תקופה של נקיות, אני כבר פחות מרגיש את ההכרח הזה. אני ניצב בצומת שבה אני צריך לבחור קשר של "פנים בפנים" עם אלוקים, קשר שבו אני מחובר אליו לא כדי להימלט מפני אסון, אלא כי אני רוצה לחיות חיים מתוקנים ישרים וטובים.

שנזכה לכך, ושנזכה לעשות את הפעולות הנכונות לשם כך!

בעזרת ה' הלוואי שנזכה לפנים אל פנים באמת. מכל הבחינות מרצון בחירה ודבקות אמיתית. בהצלחה אל יאוש.

תודה!
באמת חשוב לזכור שכל העסק פה זה נטו בשביל להתחבר לאלוקים.

הי טהרני

האמת שנכנסתי לחלק הזה של הפורום בגלל פוסט אחר שהפנה אותי חבר אבל התפתתי לקרוא את מה שרשמת אז יש איזו הארה בנושא:

דבר ראשון הלוואי וכאבו של מישהו אחר היה מונע ממני לעשות משהו בחיים, כשרכבתי על אופנוע אז החברה שלי דאז לקחה אותי לבית חולים לשיקום לראות מה קורה למי שיש לו קצת פחות מזל ממני, ראיתי באמת זוועות אבל משם עליתי על האופנוע וחזרתי הבייתה...כאבו של אחר לא השפיע עלי כהוא זה ולכן עבורי לשמוע כמה כואב לחבר חדש אני יכול לסמפט אבל ממש לא עוזר לי להרגיש את הכאב שלי, לעומת זאת לקרוא את הצעד הראשון שכתבתי פעם בשבוע או מתי שאני מרגיש חלש עוזר יותר.

דבר שני, התאווה לא רעה, אני פשוט ניצלתי אותה לרעה והשתמשתי בה כדי לפתור מגוון בעיות שהיא לא נועדה לפתור, אז אני צריך למצוא את הפתרון האמיתי לבעיות שלי ואז ממילא הבעיות יפחתו וגם העוצמה שלהן תפחת ואני ממילא יזרק פחות לתאווה כי יהיה לי פתרון אמיתי לבעיה שלי ולא אצתרך לברוח, אני לא אפחד מהבעיות שלי.

הספונסר שלי סיפר לי שלפנות לתאווה כדי לפתור בעיה זה כמו שאני צריך כסף, אבל אין לי אז אומרים לי שאם אני אנצח איזה בריון אז אני אקבל כסף, יש רק בעיה אחת, הבריון הזה הוא בלתי מנוצח כבר עשרות ניסו לא הצליחו, אז עד היום אני ניסיתי להלחם עם אותו בריון, כיום אני מבין שאפשר גם לצאת לעבוד.

מקווה שיהיה לתועלת
שיהיה בהחלמה

אני חושב שההזדהות עם כאבו של אחד היא תהליך. גם אצלי זה פחות היה בהתחלה, וזה עדיין רחוק מאוד משלימות. אבל זה בהתקדמות. זה גם לא מונע ממני להשתמש, זה רק מזכיר כמה סבל השימוש גורם לי, ודוחף אותי לעשות פעולות. מקווה ליישם את הרעיון שלך לגבי קריאת הצעד הראשון שלי.

דבר שני, כאן בתכנית הביטוי "תאווה" מתייחס לרצון למלא באמצעות העיסוק במין כל מיני צרכים נפשיים. אז לפי הלקסיקון של התכנית, אין שום בעייה במין (כשהוא ללא תאווה, או לפחות בניצחון גובר והולך על התאווה), אבל בהחלט יש בעייה בתאווה, שהיא הניסיון לפתור באמצעות המין את הבעיות שלי, וכפי שכתבת. מין הוא מתנת אלוקים (ככתוב בספר הגדול), אבל תאווה היא רעה.

אהבתי מאוד את המשל על הבריון. שווה פוסט בפני עצמו (אולי אעשה זאת ברשותך).

הי טהרני

סיפרו לי שפעם בתקופת האמוראים (או התנאים לא בטוח) השביטו את יצר הרע לחלוטין ואז תרנגולת לא הטילה ביצה ואיש לא ארס אישה (התארס).

התאווה היא הכח המניע מאחורי כל הפעולות שלנו, הבונות וההורסות.
השאלה לאיזה שימוש אני שם אותה.
לדוגמא, אם יש לי אוטו שממש כיף לי ליסוע בו, יש מושבים מחוממים מזגן מקפיא ומסאג' בכיסא...כל זה נועד שכאשר אני צריך ליסוע יהיה לי כיף אבל אם אני אחליט ליסוע באוטו בשביל המסאג' או החימום והקירור אז אני משתמש לרעה במשהו טוב ולא למטרה שלשמה נוצר

אצלנו אנחנו משתמשים בתאווה לא למה שהיא נוצרה וזה הפיתרון שלנו להכל, אשתי צעקה עליי => תאווה
הבוס ירד עלי => תאווה
ערב מקווה => תאווה
בקיצור הפתרון האולטימטיבי, אבל מה קורתאווה
תאווה => תאווה
כלומר התאווה מתחילה להזין את עצמה ואנחנו מאבדים את השליטה על החיים, למעשה באמת אנחנו לא שולטים אז המינוח הנכון יהיה שהחיים הפכו בלתי ניתנים לניהול.

ולכן לדעתי ברגע שנדע להתמודד עם המצבים בצורה הנכונה אז התאווה לא תהייה הפתרון להכל ועם הזמן גם תפסיק להזין את עצמה ותחזור למימדיה הרגילים, נכון שתמיד נהייה אלרגיים לתאווה אבל היא תתפוס פחות מקום בחיים שלנו

ומה שאני רושם כאן הוא נחלת הכלל וברור שמותר לכל אדם לעשות בזה שימוש, שיהיה לתועלת

שיהיה בהחלמה