כשהייתי ילד קטן ההורים שלי תמיד אמרו לי "אתה ילד מוצלח,כשתהיה גדול תגיע רחוק" תמיד האמינו בי ותמכו בכל מצב,גם ברגעים הקשים ביותר הרגשתי בטוח כי היה לי אותם.
הלוואי יכולתי לכתוב את זה כאדם מספר על המציאות חיים האמתית שלו,אצלי למען האמת זה היה ההפך הגמור.

אף אחד לא האמין בי,ואנשים התייאשו ממני מלכתחילה.
בסה"כ לא אשמתי שנולדתי ובאתי לעולם כדי לבאס את היקום.

בקיצור לאף אחד לא מגיע מדליה שהוא לא ניהיה דפוק בגלל הדברים ששרטו אותו בחיים.

אבל למען האמת זה מה שהכי חסר לי,שמשהו ידאג לי יאמין בי יהיה כאן בשבילי באמת.

הנפילות הקשות שלי זה כשדברים לא מסתדרים כמו שתכננתי,ואז אני לבד אין את מי לשתף אין את מי שיחזק...והבדידות והכאב הם אלה שגורמים לי לפעול עם התאווה רק כדי להרגיש ריגוש אחר,רק לא בדידות והכאב.

כיום זה קורה לעיתים רחוקות.
אני מקווה שמיום ליום זה ישתפר ויהיה לי בטחון ואמונה בעצמי ובה' ובחיים עד שאצליח להיות נקי לגמרי,בלי צורך בתאווה כדי להרגיש טוב.

אוהבים!
ה' יהיה איתך!

אמן...הלוואי. תודה.