לשם אני לא רוצה לחזור
שלום חברים יקרים,
עם הזמן בתוכנית אני כבר לא כ"כ זוכר,
בעצם איפה הייתי?
מה היה כ"כ גרוע בשימוש שעכשיו כ"כ קוסם לי ומגרה אותי? אצלי זה מגיע בד"כ אחרי שבוע-שבועיים בהם אני מרגיש בהיי, או בעשיית צעדים באופן מתקדם והולך ואז מגיעה לה איזושהיא תאוונת קטנטנה לבדוק מה קורה כעת ברחוב ומי זו שלידי והאם היא באמת יפה או שזה בכלל בן,,,,
לאחרונה קיבלתי זבנג בפרצוף. משהוא שריקן אותי, גמר אותי וטילטל אותי, ובאחת החזיר אותי בדיוק לאיפה שאני. יותר נכון לאיפה שהייתי עד לפני לא הרבה זמן. אני רוצה קצת לתאר לכם את היום המטורף אותו עברתי בתיקווה שאצליח לסדר את המחשבות והרגשות על המקלדת ויהיו נא אמרי לרצון לפני אדון כל.
אז אני חושב שככה זה התחיל
יום רביעי לא השתתפתי בקבוצה בגלל סיבה חשובה וערכית. ב
יום חמישי מאוד רציתי להגיע ושוב לא יכולתי ללכת בגלל שמחה משפחתית קרובה שכולם הגיעו ואישתי לא הסכימה שתמיד תמיד אני אהיה השונה מכולם. אוקיי לא הלכתי.
יום שישי אישתי נסעה לכנס המקומי כאן של JSS [שבתון יהודי למכורים], ואני נשארתי עם הילדים לשבת אצל חמי. עברו עלי ביום שישי כמה חוויות רגשיות קשות להכלה ולא היה לי עם מי לשתפם באופן פתוח.
ואז הכל התחיל משהוא בתוכי נדלק הצירוף הזה של החוסר אונים מול ההתמודדות של הנסיעה של אישתי [משהוא לא רגיל בינינו בכלל] לשבת + ההתמודדות עם הילדים [שביום יום כמעט אני לא רואה אותם]+ ההרגשה שאני הדפוק שנשאר פה בשבת+ החוויות הקשות שעברו עלי. משהוא כאילו נסגר עלי ואז הראש שלי אומר לעצמי :תראה אינטרנט בעבודה אין לך [כי אתה חלש מולו והספונסר אמר לתקופה זאת לוותר עליו ולהתחבר לאינטרנט רק בבית] כנראה אתה צריך היום מייל אז תקח את המחשב הביתה ושם תטפל בכל מה שטעון טיפול. בלב כבר הרגשתי שמשהוא מושך להשתחרר שם כשאשתי לא בשטח ויש לי זמן הפקר,,,פירצה קוראת לגנב. אבל עדיין לא תרגמתי את הסימנים לכדי אזעקת חירום, וכך ישבתי ביום שישי כמה שעות על עבודה ועוד דברים מעניינים אחרים, לא משהוא מיוחד קצת משחקים וחדשות,,. בשבת כולה ההרגשה המשיכה הלאה למרות כל הפעולות שעשיתי [וחלקם בהחלט עזרו!] .
כבר מאמצע ס"ג מרצד לי בראש שהמחשב בבית ויש לי הרבה שעות של להיות לבד ולראות מה התחדש בעולמו הנפלא של הבורא בשבת,,,[איפה דאעש אוחזים במסע הכיבושים שלהם והאם אל-נוסרה כבר ניצחו בהרי קלמון,,].
מוצ"ש, חמותי ציינה שכדאי שאשן עם הילדים אצלה ולא אשאירם לבד,:אתה יכול להגיע עד השעה 1 עוד נהיה ערים, כך היא אומרת. מה לעשות שאני שונא לישון אצלה?? אוקיי. אז רק פתחתי את המחשב [ היו לי המון המון תירוצים והסברים למה אני חייב דווקא עכשיו ולמה מחר לא יהיה לי זמן, ועדיך לגמור הכל כעת ומחר יהיה יום חופשי ללא מחשב] בשעה די מאוחרת התחלתי לשבת עליו ומאוד מהר התחלתי לשוטט,, רק עוד משחק אחד,,, רק עוד מבזק אחד,, אישתי מתקשרת כעבור כמה דקות כולה מאושרת וזורחת עד הגג. איזה כיף היה בשבת, היית כל כך חסר שם, היית מאוד מאוד נהנה שם. הראש שלי כבר אומר לי :תמיד אתה מפספס במקומות הנכונים.אווףףף. אחרי ההרצאה שלה היא שואלת אוקיי אז איך היה אצלך? מה קורה עם הילדים? אני קצת מתבכיין וקצת מנסה להגיד שהכל היה בסדר והם רק שברו את המברשת שלך ורק ליכלכו את הקיר שם ו,, היא נהיית עצובה ואומרת לי, אני לא רוצה לשמוע על הדברים האלו כי זה ממש מכעיס אותי כאו ואני לא רוצה לכעוס. אז גמרנו את השיחה בהרגשה של כעס ועצב [ אני חושב שזה הגיע ממני כי
אני הרגשתי כך ], הגיעה השעה 1 ואני לא חושב על ללכת לבית של חמותי. היא מתקשרת להזכיר ואני אפילו לא מרים. : אני אגיד לה שלא שמעתי. כך אני מנחם את המצפון. השוטטות תמה בחיפושי תאווה עד השעה 2 .... למחרת אני קם כשכולי מצוברח עם הידיעה שהלחצים מיום שישי + החזרי חובות + עוד מרעין בישין בפתח. אני עושה את הפעולות של התוכנית. כשאני הולך להתפלל אני פוגש בבית הכנסת את חבר הגמ"ח הקהילתי שלנו לו אני חייב סכום כסף די גדול ואני מתחמק ממנו כבר כמה חודשים. נהיה לי לחץ בחזה, אני לא מסוגל שאחרי התפילה כשאני אגלגל את התפילין הוא יפנה אלי וישאל :
אריאל, מה עם הכסף ???? החשש הנורא הזה מרצד לי כל התפילה, ואני לא מסוגל פשוט לא מסוגל להישיר לו מבט ולהגיד, אין לי כעת. אשמח לשלם לך מייד כשיהיה לי. אני לא מצליח בעסקים
? אני חושב על מכירת העסק שלי
? הצחקתם אותי. אין כזה סיכוי בעולם. בלחץ מתגבר עם כל דקה ואני כבר לא מצליח לעמוד כנגד המחשבות הכל כך מבעיתות עד שבשלב מסוים אני פשוט
ב-ו-ר-ח, באמצע התפילה אני מוריד את התפילין בסערה ופשוט נמלט מהמקום כל עוד רוחי בי [ כן ממש רצתי ברגלי ברגע שיצאתי מהדלת, חשבו שגנבתי משהוא או מה,,]
זר לא יבין זאת. אין לו סיכוי בכלל. אולי אתם אחי המכורים תבינו את עוצמת הרגשות שעשתה שמות בנפשי. אני מגיע הביתה וישר מדליק את המחשב מתחבר לאינטרנט ומתחיל לגלוש, תחילה בחדשות ומיד אח"כ במקומות מעניינים נוספים,,
חיפוש תאווה אובסיסיבי,, בשלב מסוים אני מרגיש כ"כ נורא והשעון זז ואני אמור לקחת את הילדים למוסדות שלהם אז אני עוזב את המקום בריצה מגיע לבית חמותי ומנצל את ההזדמנות שהמקום כבר ריק מיושביו, ומתקשר במהירות לספונסר ושופך לו את רוב התיק. הוא בעיקר מקשיב וקצת עונה שאני חייב לקחת אחריות ולדבר עם ההוא מהגמ"ח, ומוסיף עוד חיזוק, ברקע מתנגנים לי צעקות ובכיות הילדים שמושכים אותי האחד לבקבוקו השני למוצצו והשלישי בכלל לחולצתו [שתהיה בריאה חמותי, לא יכלה להלבישם כבר,,] ואז נופל לי הפלפון מהיד מרוב המשיכות שלהם
ופתאום אני שומע את הקול של חמי בבית,,,, ייתכן והוא שמע מה שדיברתי עם הספונסר,,,,,,,,,,,,,,, ההלם מזעזע אותי,,, אני לוקח את הילד הגדול ועף איתו לביה"ס שלו. בדרך אני מנסה נואשות לדבר עם הספונסר והוא לא זמין. אני מגיע הביתה כשכל כולי שבור ורועד,, פותח שוב את המחשב ומנסה להנות שם,,
ישבתי שם בערך 6 שעות רצופות-משוגעות-הזויות-דבוקות מסך. שכללו משחקים/ חדשות/ ובעיקר שוטטות וחיפוש מטורף והזוי אחר כל בדל של תאווה-אישה שתמלא אותי, את החור הריק הגדול בתוכי. עשרות שיחות שלא נענו מופיעות לי על הצג, שותפים-עבודה-אישה.
אין לי עבודה.
אין לי חיים.
אין לי אוכל,
אין לי משפחה.
אני מת..... באמצע אני חושב לראשונה [חציית גבול מסוכן] אולי אנסה שיחת צאט מעניינת, נראה מה זה, כי אף פעם לא ניסיתי [ אני פחדן ותמיד ברחתי כשביקשו אשראי,,]. אז כן,,, ניסיתי.התקשרתי.
נתתי תעודת זהות[אני לא מאמין שעשיתי את זה]. הקשבתי.ענתה לי.דיברתי. ו,,,,,,,לא ,,, לא יצא לי,,,
אני נקי ??? אני מפוכח ?? אני בכלל עושה תוכנית ??
עדיין לא התאוששתי ממעידה רצינית זו,,,
דבר אחד ברור לי שכבר לקחתי מזה,
לשם אני לא מוכן לחזור. בשום פנים ואופן.
שם אני מת !
