רציתי לשתף את חברי הפורום האהובים בהרגשה שחויתי בתקופה האחרונה.

כולנו מכירים (לצערינו) את המציאות בה אנו מחליטים לא להסתכל על נשים/לאונן/לפתוח את המחשב וכו', וכשבפועל אנו עומדים מול הנסיון, הגוף פשוט לא שואל אותנו, העינים מסתכלות לכיוון הבחורה "על אפינו ועל חמתינו"...  כאילו יש להם רצון משל עצמם. או שאנחנו מתחילים לעשות מעשה מסוים ממש ללא שליטה, כאילו מישהו אחר מחליט בשבילנו.

בתקופה האחרונה קרה לי כמה וכמה פעמים שכשבא לידי נסיון, כמו הסתכלות על נשים, ואני באופן אינסטינקטיבי רציתי להסתכל, הרגשתי כוח עמוק יותר שגורם לי לא להסתכל. או, למשל, היה לי איזה ספר בבית שהיו בו הרבה קטעים ממש מלוכלכים, והיה לי מאוד קשה לא לקרוא אותו (בייחוד ששכנעתי את עצמי, כמובן, שבכלל לא מעניינים אותי הקטעים הללו...) אבל פעם אחת החלטתי שזהו, אני יותר לא פותח את הספר הזה, ואחר כך, כשעברתי ליד הספר בשעת שיעמום והיד נשלחה אוטומטית אל הספר כדי לקחת אותו ולקרוא, הרגשתי שוב איך כוח פנימי מסוים גורם לי לא לקחת את הספר, וממש מסיט לי את היד חזרה מהספר.

חשבתי על זה הרבה עד שהגעתי למסקנה שמלחמה האמיתית שלי לא מתנהלת במישור של כאן ועכשיו. אם אני מגיע לא מוכן למאבק ועומד מול התאוה ומנסה להלחם בה, אין לי שום סיכוי בעולם לנצח, זה יותר חזק ממני.
אבל מה הסיבה? כנראה שזה קשור לויתור על התאוה.
אם אני מגיע למלחמה בלי הכנה מוקדמת, אני נלחם נגד עצמי. כל עוד לא החלטתי לוותר על ההנאה והפורקן שבתאוה, אני בעצם מגיע לנסיון כשאני רוצה את התאוה, והגוף כבר מחכה לפורקן הזה, אין לי שום סיכוי במלחמה נגד עצמי, כיון שאני בעצם לא רוצה להלחם, אני רוצה את התאוה.
לעומת זה, אם לפני שאני מגיע לתאוה אני מחליט לוותר עליה, (שזה גם הרבה יותר קל, כיון שאין לגוף עכשיו מול העינים דבר שהוא מתאוה אליו) אזי כשאני מגיע לנסיון אני לא נלחם נגד עצמי כיון שאני כבר ויתרתי על זה, ולכן כמעט באופן אינסטינקטיבי אני לא אשתמש בתאוה.

המסקנה שלי:
א. כל בוקר לא להתחיל את היום לפני שאני מחליט בכנות עם עצמי שאני מוותר על התאוה להיום.
ב. לפני שאני יוצא למקום עם נסיון וכדו', אני מנסה לוותר על התאוה, ולהשלים עם זה שלא אקבל את ההנאה מההסתכלות על נשים וכדו.

יום טוב ונקי לכולם!
אוהב אתכם,
גד. 


נ.ב.
א.עוד מעט יבוא זלמן בקולות וברקים ויכעס על שכתבתי כאן את השורש ל.ח.ם.
אז אני מבהיר שזה לא קשור דוקא למלחמה. זה קשור להיכן נמצאת ההתמודדות האמיתית, שהיא בכלל בתת מודע. איך מתמודדים עם זה? כל אחד בדרכו, וכמובן שעדיף לטפל בשרשי הדברים. למשל על ידי תכנית הצעדים שודאי תגרום שהצורך הזה כלל לא יהיה קיים בתת מודע.
ב. השאלות בענין בחירה והמסתעף נידונו כבר בהרבה אשכולות.

מה שאתה כותב זה דברים נפלאים והם אבני יסוד של כל שיטת הצעדים, בין אם אתה הולך עם השיטה כולה ובין אם אתה מאמץ חלקים ממנה.

המנחה בקבוצה שלי תמיד מדבר בדיוק על שני הדברים שאתה כותב. הראשון זה לפתוח את היום בויתור על התאווה לאותו יום. אני עושה את זה כל בוקר בדקת דומיה במיטה בה אני מדבר עם ה' ומבקש ממנו שיעזור לי לוותר על התאווה לאותו יום בלבד. זה עובד. והשני זה לוותר לפני שיוצאים למקומות אחרים כולל עבודה או נסיעה וכאלו. לזה יש עוד טריק שמצטרף והוא להתקשר לחבר לפני שיוצאים לאירוע ולספר לו מה ממתין לנו ולהודות בפניו שאנחנו מוותרים. זוהי תמצית הכניעה.

תודה זלמן.

זלמן,

כנראה שפספסתי פה משהו.
מה פרוש ל"וותר" על התאווה?

אני לא מתכוון למילות הקסם שצריך ללחוש לפני שנכנסים לאישהו מקום מועד לפורענות.
אני מתכוון לתכלס. למשמעות האמיתי של הדבר.

אנסה לענות, אפי' ששאלת את זלמן...

הרבה פעמים אני יוצא לרחוב, ובסתר לבי מחכה שתבוא איזו אשה ואני אסתכל עליה. אם לפני שאני יוצא לרחוב, אני חושב רגע ומגיע להחלטה שאני מותר על ההנאה הזו, זאת אומרת, אני מחליט שהיום אני אסתדר בלי ההנאה הזו (זה יכול להיות גם, למשל, אם לא תיקרה לידי אשה) אז כשאגיע לנסיון יהיה לי הרבה יותר קל להתמודד, כיון שאני לא נמצא במצב שאני מחכה ורוצה את התאוה ואני צריך להלחם בעצמי. את ההסכמה שאני לא אהנה מזה כבר עשיתי קודם. עכשיו יש לי רק נסיון טכני, כמו כל אדם, לא להגרר על ידי ראיה אסורה.
אותו דבר אפשר כל בוקר להחליט שאני מוותר על ההנאה של התאוה להיום. את כל המאבק בזה שזה כיף וכו', אני עושה כבר קודם, כשאני הרבה יותר אובייקטיבי. אני מגיע למסקנה שאפי' שזה כיף ונותן לי כל כך הרבה, זה לא שוה לי מסיבות מסוימות ולכן אני מוותר על זה, זה לא כלול בלו"ז שלי...

הבסיס לזה הוא, שאפי' שבשכל אנחנו כמובן לא רוצים את התאוה (עובדה שאנחנו כאן...) בתת מודע אנחנו רגילים לחפש אותה, והיא בהחלט נמצאת בלו"ז שלנו. לכן אנחנו צריכים לשבת בכנות עם עצמנו ופשוט להוציא אותה משם.

מקוה שעזרתי. אם לא, יבוא זלמן עוד שבע שעות.

יום טוב.

לשם שינוי אני ער ונמצא כאן בזמן שלכם...

תכל'ס, היה על זה דיון רחב וגד רצה שזה יגיע למאה תגובות כי זה באמת נושא מאוד חשוב. אני מציע שתקרא קודם כל את הבסיס של הדברים שם ואז אפשר להמשיך לדון כאן. בכל אופן, בהמשך לדברים של גד, יש כאן משהו שהוא בעצם שינוי של הגישה. במקום להילחם - אני מוותר. זה אומר שאני לא משכנע את עצמי כמה זה רע ואסור וכן הלאה כי כל זה פשוט לא עזר לי אף פעם. אני אומר שזה כיף וטוב ונחמד ואני מאוד רוצה את זה, אבל למרות הכל - אני מוכן לוותר על זה כי בשורה התחתונה - זה פשוט לא שווה לי.

הנה הלינק לפוסט בנושא (לא תזיק שם איזה הקפצה, ואולי נגיע למאה תגובות בנושא החשוב הזה).

לך לישון!

עד שיש כאן כמה שעות בלי שאתה מבלבל את המוח...

מת עליך, אחי!

זלמן היקר,

ברוך הבא לארץ הקודש !!!

עכשו אני מבין למה לא הבנתי.
אם אני מבין נכון, אז אני מעולם התייחסתי לכך לתאווה.
תמיד חשבתי שזה טוב.
כשעוד הייתי "קטן" (בעולם ההוא) זה היה טוב מאוד, מהנה וכייפי.
אחרי שחזרתי בתשובה, אז אם הייתי שפוי ולא בתוך התאווה אז זה היה טוב, רק שאסור וזה לא יעשה לי טוב.
ואם לא הייתי שפוי אז היה טוב ו"להסתער על המטרה" ולא אכפת לי מכלום !!!

היום, כבר חודשיים ומשהו ב"שמור עיניך", אני משתדל להישאר יותר ויותר שפוי, רק בס"ד כמובן.

טוב, לא בדיוק הגעתי לארץ אבל הייתי ער בשתיים לפנות בוקר...

תכל'ס, אצל כל אחד מאיתנו בעצם יש את מה שאתה אומר כי כולנו הגענו לכאן בגלל שזה היה לנו כיף, אם לא - לא היינו עושים את זה. רק שבאיזה שהוא שלב הכיף הזה כבר הרס לנו את החיים. לכן השאלה היא איך מתייחסים לזה כעת. האם מנסים לספר סיפורים כמה זה רע או שאני מבין שזה בעצם כיף אבל פשוט לא שווה לי. כי אז אני לא נלחם אלא מוותר.

גד הנחמד,

בימים האחרונים אני מרגיש שאני מבין מה זה אומר לוותר על התאווה וזה בעצם מה שאתה כתבת.

התאווה משמשת לנו לכלי לבריחה ולהרפיה. אנחנו עושים בה שימוש מושכל, אמנם בתת מודע, אבל מושכל. יש לה מטרה. אם נלמד להעלות את זה לרמת המודעות נבין איזה מטרה אנחנו מנסים להשיג עם התאווה ונמצא דרכים אחרות להשיג את אותן מטרות. כלומר כמו שאתה אומר, המלחמה היא לא בעת התאווה אלא בזמן של שקט תאוותי (ביטוי חדש שלי - כל הזכויות שמורות). בזמן זה אנחנו עושים שיעורי בית ומסבירים לעצמינו למה התאווה מזיקה לנו למרות שהיא מועילה לשעתה, ואיך להתמודד עם הצורך לברוח לעולם הדימיון ולהשתחרר.

לוותר על התאווה פירושו לומר לקב״ה, אני לחוץ נפשית, זה הורג אותי פיזית, אני חייב את כדור התאווה שלי. אבל ה׳ אני מוותר על הכדור ואתה תטפל בלחצים שלי.
לוותר על התאווה זה אומר שכשאתה מרגיש דחף פנימי לעשות מעשה קטן של תאווה שעל פניו נראה תמים ולא מזיק, לוותר עליו. זה ההחלטה לא להתקרב למגלשה. זה החלטה יחסית קלה שלא כרוכה במלחמה בכלל. המלחמה היא רק אחרי שאני כבר יושב על המגלשה ומנסה לעצור את הנפילה.

ביומיים האחרונים הבנתי עוד משהוא. למה בעצם כשמגיע הצורך לברוח לתאווה אני מצפה מהקב״ה לטפל בלחצים שלי?
כל הצורך להתאוות נולד מלחצים שאין להם שחרור (על משקל דברים שאין להן שיעור..) . ממה נוצרים הלחצים האלו? מניסיון לפתור את כל הבעיות שלי בעצמי. אני חייב להיות בשליטה. ברגע שמגיעה הבעיה הראשונה מתוך אוסף האתגרים והבעיות שהופכים אותי לפקעת של עצבים, אני צריך להרים ידיים ולומר לקב״ה שאני לא יכול בלעדיו, אפילו בבעיה קטנה. לבטוח בה׳, ללמוד לסמוך עליו. כשאני יעשה את זה לעיתים יותר קרובות, אולי לא יצטברו אצלי כל כך הרבה לחצים ואני לא אצטרך את תאווה בשביל להשתחרר.

אז כמו שאתה אומר, המלחמה היא לפני התאווה, הרבה לפני. המלחמה היא לתת לקב"ה לנהל לי את החיים כדי שלא אצטרך את התאוה בשביל להתשחרר. המלחמה היא לוותר על התאווה בכוסית הראשונה שבה בדרך כלל התאווה מגיעה במסווה תמים של סקרנות.

שלום עובד היקר.

אז כרגיל, העלית את מה שכתבתי עוד רמה. נכנסת לרובד נוסף. אני לא נכנסתי לסיבות למה יש לנו את הצורך הזה, רק ציינתי את העובדה שהוא קיים וצריך לוותר עליו.
אתה כותב שזה נובע מצרכים נפשיים.

אני מאוד מתחבר לענין של הצורך בשליטה שציינת. אני יכול לומר על עצמי שהצורך שלי בשליטה הוא פשוט מטורף. קשה לי מאוד פשוט להרגע ולחיות את הרגע. כל הראש שלי עובד ומחשב את העתיד מה יהיה אם כך, ואם כך... ולמצוא תכניות פעולה לכל אופציה שתהיה. (אם יש לך את הבעיה הזו, אז אתה מבין למה אני מתכוון...)

קצת קשה לי עדיין לראות את הקשר הישיר בין זה לבין התאוה.
אני די הגעתי להכרה שבתת מודע שלי כל הזמן נמצא הצורך והתכניות לתאוה, כל פעם שאני יוצא לרחוב, אז באיזשהו מקום אני כבר מחכה שתגיע אשה. וכך בהמון המון דברים שאני עושה או אוהב לעשות מונח בעצם רצון לתאוה.
אז אני עובד על זה, פשוט להעלות את זה למודע, ולהחליט שאני מותר על זה. אבל באמת אני לא הגעתי עדיין להכרה המוחלטת בשרשי הדברים כמו שאתה כותב.

אולי בהמשך.

שאפו על ההגדרה החדשה, היה לך כבר את הענין של חיפושי נפט... (לי, אגב, זה הזכיר את "ושעתו שעת השקט חפשי מרעבון תאווני". מכיר?)

כן זה משפט של החזון איש, נכון?

אצלי הבעיה בתאווה זה רק כמו ונטיל שמשחרר בלון נפוח מלא עצבים. אצלי הקשר הוא מאוד חד וברור. ב-3 חודשים האחרונים אני שם לב שהתאווה כמעט לא מלווה אותי ביום יום. זה רק בזמנים של הצטברות לחץ ורצון לברוח, שפתאום אני שם לב לכל "חתיכא דאיסורא".

אתה מרגיש שהתאווה מלווה אותך כל הזמן, וכמו שהגדרת, בתת מודע היא כל הזמן חופרת לך וזוממת תוכניות. כנראה שאתה צודק שצריך לקרוא הרבה ולהחדיר עמוק ללב כמה שזה הורס לך. בשעת מעשה באמת קשה להלחם. המאבק צריך להיות באמת בשינוי של כל הגישה, וקריאה מרובה על הנושא.

אתה כותב (בפוסט הראשון באשכול) שאתה צריך בכנות לוותר על התאווה. אני מאמין שהתאווה ממלאת איזה שהיא פונקציה באישיות שלך, כמו שהיא משמשת אצלי לשחרור לחצים. היא שנים עשתה את זה בנאמנות. אני לא חושב ששייך לוותר על זה לפני שיש לך תחליף. אז מה הפונקציה שהתאווה ממלאה אצלך? ואיזה תחליף מצאת?

אני הרגשתי שברבות השנים אני פשוט לא יכול להתנתק מזה. אחרי מאות אלפי פעמים שהמוח שלי יצר מסלול חשיבה של רדיפה אחרי תאווה, מאוד קשה לי למחוק את זה. אז איך לוותר היה בשבילי סיסמא נבובה.

כשהתחלתי בשבועיים האחרונים לדבר על הקב"ה על זה ולשתף אותו בעוד דברים בחיים, גיליתי שהוא אלטרנטיבה מצוינת. אבל הרבה  יותר מזה, הוא לא רק משחרר לחצים, אלא אם אני בקשר איתו על כל דבר הוא בכלל לא נותן ללחצים להצטבר.

אז ויתרתי בכנות על השימוש בתאווה, במקומה אני משתמש בקב"ה.   

זה נקרא: Nachas post או בתרגום לעברית (פוסט של נחת). פשוט מגניב לראות איך הדברים משפיעים שכאשר אנחנו מתחילים במודעות כבר יותר קל, וכאשר פונים לקב"ה - המצב משתנה לגמרי.

בהצלחה חברים יקרים ואהובים!