לא מצאתי את השירשור הקודם בנושא, אז אני פותח חדש.
ברשותכם, נקודה נוספת, בעקבות משהו שאני חייב לשפוך פה...
יתכן שמתרחשת איזושהי סינתזה בזמן "ההיתקלות" עם "מושא תאוה", בין התשוקות העזות ובין תחושות טובות של רצון להתחבר ולעזור.
התפילה עליה, פועלת בחלק הטוב, ואין יותר רגשי החמצה או מחשבה שאולי כן היה כדאי להמשיך את הפנטזיה.
מאיפה הגיעה לי התובנה הזו?
הבוקר בדרכי לעבודה, נסעתי במסלול קצת שונה מסיבה כלשהי, ועמד שם יהודי עבדקן ממתין לטרמפ. בדרך כלל אינני עוצר מסיבות השמורות עמי, וכך גם הפעם.
אחרי כקילומטר, והנה נערה צעירה ונאה עומדת בשולי הדרך, אני תוהה לעצמי האם היא מחכה לטרמפ? אני מביט לעברה ורואה יד מושטת לטרמפ, קצת מבויישת..
אני חייב להסביר שאני מתגורר בכרך גדול וסואן, לא בישוב קטן שזה נורמה לאסוף טרמפיסטים ביציאה מהישוב.
אז מה עשיתי? ברוך ה' יש אינסטינקטים, הזרמתי לעצמי מחשבות גבריות ושוביניסטיות, שתתייבש שם - אני לא שם עליה! והמשכתי בנסיעה תוך כדי התעלמות מופגנת.
וכמו הסיפור המפורסם על 2 הנזירים והאישה האומללה בשפת הנהר, שקעתי בהרהורים האם זה הדבר הנכון שהייתי צריך לעשות? לא צריך לעזור קצת? ומה אם יקח אותה איזה סוטה ויציק לה כל הדרך? כן גם הראש שלי חולה...
מה ששחרר אותי לבסוף היה תפילה לה' שיזמין לה אישה טובה מיד אחרי, והיא תיקח אותה ישר למקום שהיא צריכה להגיע. אז הגעתי לתובנה הנ"ל, בהתחלה התערבבו במוחי כוונות זדון עם רצון לסייע, התפילה נטרלה את הרצונות הטובים והשאירה אותי עם הרגשה שנהגתי בדיוק כפי שצריך!
