בעקבות כל מיני ספקות שהועלו לגבי התוכנית רציתי לשתף אתכם בכמה דברים שאני חווה.
ראש הישיבה שלי נוהג לצטט את אחד הפסוקים בברית החדשה כאשר הוא מדבר על האיוולת של הנצרות - "תן לקיסר את אשר לקיסר ולאלוהים את אשר לאלוהים" (למי שזה ממש קריטי - מתי פרק 22 פס' 21).
הפס' מראה בעצם את הרעיון הנורא של הנצרות- ניתוק אלוהים מהחיים. אלוהים לשיטתם כלל לא מתערב בחיים, יש אמנם כמה דרישות שהם נדרשים לבצע - קצת תפילות, קצת ללכת לכנסיה, אם חוטאים אז אפשר ללכת ולהתוודות על זה אצל הכומר, אבל אחרי שהאדם מבצע את כל הדרישות הדתיות האלה הוא "פטור" מאלוקים. אפשר לחגוג כל השבוע ולקפוץ בראשון לכנסייה. אפשר לעשות איזה חטא שרוצים ופעם ב- לקפוץ לכומר כדי לא להרגיש יותר מדי רע.
אלוהים מנותק מהחיים - הכמרים אינם מקיימים חיי משפחה משום שהם לא אמורים להיות קשורים לעולם הזה ע"י דברים גשמיים. הנזירים משתדלים כמה שיותר להתנתק מהוויות העולם הזה. לאנשים הפשוטים אין שום חיבור לאלוהים מלבד מספר זעום של חובות.
אפילו "האלוהים" שלהם מת!!!
[בהקשר הזה אני נזכר בסיפור של ראש הישיבה שלי על אמו של הרב קוק (נדמה לי), שכשנסעה ארצה באונייה שאלה אותה נוצריה מדוע היא נוסעת לארץ. היא החזירה לה בשאלה - "מדוע את נוסעת לא"י?", "מה זאת אומרת? האלוהים שלי נקבר שם" ענתה לה הנוצריה. "אולי האלוהים שלך נקבר שם אבל האלוקים שלי חי שם!" ענתה לה בחוכמה].
ביהדות כמובן זה אחרת לגמרי - אצלנו אין "פטור" מאלוקים. אנחנו מצווים לחיות אותו בכל רגע מהחיים שלנו - באכילה, בשינה, בעבודה ואפילו ביחסי אישות. אצלנו לכל אחד צריך להיות חיבור לאלוקים ואנשי הדת שלנו כלל לא מנותקים מהחיים. להיפך, הם מאוד מעורבים בהם עד לפרטים הקטנים.
אני נמצא כיום בכתיבת צעד שלוש, ולרוב בושתי, תוך כדי הכתיבה הבנתי שכנראה הייתי קצת "נוצרי"...
השתדלתי לנתק את אלוקים מחיי כמה שיותר! את החובות הדתיות שהייתי חייב לתת כי פחדתי הייתי עושה ואז הייתי מייחל שיישאר שם - בבית המדרש, בלימוד התורה, בתפילה והכי חשוב - רק לא בחיי. את החיים שלי אני מעדיף לנהל לבד.
היום אני יודע שזו איוולת מוחלטת. לאחר ארבעה חודשים של תוכנית בה גיליתי שאפשר להכניס את אלוקים לחיים, ושהחיים הופכים להיות יותר טובים ומשמעותיים כך, אני מבין שהתוכנית רק מחברת אותי חזרה ליהדות ולמקור האמיתי של חיי. אלוקים.
אסירות תודה לתוכנית שמצילה אותי.
