לא יודע מה לעשות.
המחלה הזו הולכת ומתגברת.
הפיצול העצמי הולך ומחריף.
מצד אחד אני אדם נורמטיבי, אפילו ערכי. עוזר לאחרים, בעל הרבה תכונות טובות.
ומצד שני אני רוצה ומשתוקק לתאווה נמוכה בצורות הכי שפלות וסוטות שלה. זה מזמן כבר לא עניין של הלכה, אני עושה דברים משוגעים. לא שפויים. אני מפחד מהדברים שאני רוצה לעשות, ותוך כדי אני מרגיש רצון עז לעשות אותם.
כל מקום שאני הולך, כל דבר שאני עושה, אנשים מתפעלים ממני ומעריכים אותי. אפילו בקבוצה, כשאני משתף על קשיים, התמודדויות ונפילות, התגובות הן: "תודה רבה, הועיל לי מאוד" "איך אני נהנה לשמוע את הדברים שלך" וכדומה.
וכאילו - לעזאזל, אני לא משתף כדי לתת הופעה. מספיק הופעות אני נותן בעולם בחוץ. פה אני רוצה במשהו לצמצם את הפער בין שני העצמיים שלי. לא להגדיל אותו עוד.
והפער גדל. ואני לא מסוגל להכיל אותו. ואני בורח לעוד פורנו ועוד פורנו. ועוד כאב ועוד בריחה. ובראש כבר הרבה זמן צצות מחשבות ללכת לזונה. ומחשבה אחרת "אין מצב שאני הולך לזונה. אם אני הולך, אז בדרך אני קופץ לים." ואני יודע שאין לי אומץ.
וקול צועק לי בראש "משוגע. למה אתה מחכה? תיקח כבר ספונסר ותתחיל לעבוד את התכנית ברצינות".
ואני מפחד לעשות (שוב) את הצעד. מפחד ממחוייבות. ואין לי כוח יותר לכלום ורק משיכה גדולה באזור החלציים. וחושך.
אני מתבייש קצת במה שכתבתי. וזה לא תמיד נכון ויש ימים יותר טובים,אבל ככה אני מרגיש עכשיו לאחר נפילה גדולה ומרה.
ואולי, הימים הטובים מוסיפים גם הם לפער הפנימי. הם ימים של הכחשת החלק החולה. ימים שבהם רק 'החצי הטוב' שלי בא לידי ביטוי. זה בצורה נקודתית נותן לי הרגשה טובה יותר, אבל הפער שוב הולך וגדל.
