אני: הלו, ספונסר, מה נשמע?
הספונסר: אני בטלפון השני עם אמא שלי, אפשר לחזור אליך תיכף?
אני: לא, מצטער זה דחוף.
הספונסר (לאמא שלו): אמא, אני חוזר אלייך תיכף, סליחה.
אני: תודה לך. אני במצב לא טוב וחייב עזרה.
הספונסר: אני איתך. מה קרה?
אני: עברו עליי אתמול יום מטורף, מאוד עמוס, והיום מהרגע שפתחתי את העיניים אני בלחץ מהרבה נושאים שונים. כעת סיימתי מטלה גדולה ואני מרגיש קצת הקלה, אבל אני בעיר אחרת ומאוד מסוכן לי כאן. יש כאן המון תאווה ברחוב ועולות לי מחשבות מהעבר. שמתי לב מקודם שלגמתי מראה של נשים ברחוב, מתוך אשליה שזה לא יגרום לי לנפילה, אז כעת אני רואה שאני ממש במצב מסוכן ואני צריך עזרה.
הספונסר: טוב שהתקשרת. יש לך אולי זכרונות ספציפיים מהנפילות הכואבות שהיו לך כשהיית באותה עיר?
אני: כן, פעם נפלתי כאן ואז הגעתי מאוחר בלילה הביתה וראיתי את אשתי מחכה לי עם ארוחת ערב שהכינה עבורי. הרגשתי ממש כמו חתיכת זבל שאני נופל ככה, בזמן שהיא דואגת לי, טורחת לי ומחכה לי.
הספונסר: אז דע לך שהתאווה לא השתנתה והכאב לא השתנה. זה שאתה נקי כמה שנים לא עשה את התאווה כואב תפחות אלא כואבת יותר. זה מפתה, אבל אם תלך בנתיב הזה - תגיע בדיוק למקום הזה אותו תיארת.
אני: כן, תודה על התזכורת, הוקל לי אחרי שהוצאתי את זה החוצה. תראה, אני בדרך חזרה ונשארו לי בערך עשרים דקות עד שאני יוצא מהאזור המסוכן לי. אתקשר אליך ברגע שאני בחוץ.
כעבור עשרים דקות.
אני: הלו, ספונסר? אוקיי, אז אני בחוץ ומרגיש הקלה מהאובססיה. תודה שענית לי, זה עזר לי מאוד.
הספונסר: תודה שהתקשרת, ותודה על כך שעמדת על שלך כשהיית צריך את זה.
אני: כן, בדרך כלל התכנית מלמד אותי לצאת מהריכוז העצמי, אבל דוקא כאן הייתי צריך להתנהג באנוכיות.
הספונסר: נכון, ההחלמה זה המקום היחיד בו אנחנו חייבים להיות אנוכיים. אם לא אהיה אגואיסט בהחלמה - לא תהיה לי החלמה.
אני: שוב תודה ויום טוב.
