משום מה אחד מהדברים הקשים בתוכנית (בכל אופן אצלי) הוא הכלי הזה של הצמדות למנצחים.
ברגע שחבר מתחיל להיות כבר יותר מידי זמן נקי אני חוטף פחד ממנו. הוא נראה לי רציני מידי, עסוק מידי, חשוב מידי, יצחק עלי, יכעס עלי, וכו' (הוסף את החסר).
מצד שני אחד מהדברים האהובים עלי בתוכנית הזאת זה שיחות עם נופלים. חלום. זה מעניין, מאתגר, מעלה את הערך שלי ועוד (בדמיון, כמובן.)
אני שם לב שברשימת הטלפונים היומית שלי אני ממש נמשך לעשות שיחות רק עם חברים שנקיים פחות זמן ממני.
בימים האחרונים אני קצת מרגיש בלבול רגשי, ישבתי עם עצמי היום כמה דקות וניסיתי להבין מה עובר עלי. (גם זה נס בפני עצמו ותודה לצעד 11).
שמתי לב שבזמן האחרון שכחתי איך מבקשים עזרה. אני אמנם עושה המון טלפונים ביום וגם עונה להמון טלפונים ביום, אבל יותר ממקום של "אני רוצה לזכור שאני חסר אונים, להתחבר דרכך לאלוקים וכו'", שכחתי שהתוכנית אומרת לי שאני צריך להוביל עם החולשות שלי. זה מאוד נחמד להוביל עם החוזקות שלי, להיות מחלים, ספונסר, חבר ותיק ועוד. אפשר לומר שזה גם נצרך. אבל בשביל לבקש עזרה אני חייב להיות חלש.
התקשרתי הבוקר לחבר ותיק וסיפרתי לו על התחושות האלה, הוא הסכים איתי. זו הייתה הזדמנות מצויינת לעשות התחדשות יומית עם אותו חבר ולהתחייב לעוד יום של החלמה, הרגשתי בנוח ובטוח לחלוק איתו את כל המחשבות הכי חולות שלי שבזמן האחרון יותר ויותר גרות אצלי בראש ואני לא מוצא את האומץ לספר אותם לאחרים. זה שחרר אותי מאוד ונתן לי המון כוח.
הבנתי גם שאם אני באמת חסר אונים מול התאווה, אני לא יכול לשוחח עם כל חבר ולא יכול לשוחח על כל דבר, יש דברים שפשוט זורקים אותי אחורה, מעלים לי את הפנטזיות מהעבר ומקשים עלי, זה משחק באש בשבילי, אני חייב ללמוד להתחבר להחלמה ולא להתחבר למחלה, על אף שזה הרבה יותר קל וכיף ומעניין.
אז רק להיום אני מודה בקושי להצמד לחברים ותיקים, מודה שאני מנסה לסדר להם את הסדר יום ולהיות מזכיר שלהם (ב8 הם לא יכולים: תפילה. ב9: עבודה. ב13:00: עם האשה וכו' וכו'), מודה בקושי להודות לעצמי בתוך עצמי שאני סקסוהוליסט חסר תקנה ותמיד אהיה במצב סיכון מול כל בדל של תאווה. אני צריך לזכור שאסור לי להשאיר שום דבר בראש גם אם זה יהיה במחיר העבודה שלי.
כל הדברים האלו לא יעבדו לי בלי שאני יתפלל לאלוקים לכניעה, לענווה ולקבלה. היו תקופות יפות שהבנתי את זה, עכשיו קצת יותר קשה לי, אני אסיר תודה שזה קשה לי, זה אומר שהשתקמתי נפשית. לכן כל יום רק להיום מחדש אני חייב לעשות סקירה מחודשת של המצב שלי, להבין שאני חסר אונים במצב שאני היום, בין שאני מרוסק ובין כשאני מרגיש טוב, תמיד אני חייב אלוקים גדול לצידי שיעזור לי לזכור כמה אני חסר אונים מול המחלה הערמומית הזאת, ולבקש כוח להוביל עם החולשות שלי, להצמד לוותיקים ולהשאר מפוכח עוד יום אחד. אמן.
