מה שמניע לעשות זאת (לפחות בתחילת הדרך) הוא פשוט מאוד: כאב. כאב גדול ומוחשי.
כשיש לי קצת נזלת, אני לא ממהר לרופא (כי אני מכור ומזניח דברים).
אבל ישנו שלב שבו כל הגוף "מתפוצץ" מכאבים, ואז אני רץ מרופא לרופא, עד שאני מוצא פתרון שבאמת עובד, העיקר שאפסיק כבר לסבול.
***
אה, וישנה עוד דרך (שהיום כמכור שקצת התקדם יותר רלוונטית עבורי).
יש לי קצת נזלת, ואני מזהה שזה עתיד להתפתח, שאני עלול לחטוף אנגינה, סיטנוסיטיס, ברונכיט או דלקת ראות, ואחר כך זה עוד עלול להחריף, ואפילו להסתיים במוות. אני מבין, שאם אזניח את זה עכשיו, אסבול מאוד מאוד בהמשך.
(זה מזכיר לי שאני עצמי הזנחתי פעמים רבות סינוסיטיס, ואז פעם נסעתי בטרמפ שבו דיברו הנוסעים על כך שהזניחו את הסינוסיטיס שלהם, מה שגרם לכך שיסבלו ממחלה כרונית ויהיו זקוקים לניתוחים מאוד לא נעימים באף. למותר לציין, שזה גרם לי לקחת קצת יותר אחריות...).
בדרך זו, גם אם עדיין לא סבלתי כאבים נוראיים מהתאווה, אני מבין היטב לאן זה מוביל. אני משתדל להתנהג בחכמה, וללמוד מסיפוריהם. במקרה כזה, גם כשאני ב"מצב ציפור" אני מודע היטב לנטייה שלי להיכנס ל"מצב בטטה", ועושה הכל כדי להישמר מכך.
