כשהשתמשתי בתאווה, חשבתי שאני יודע פחות או יותר איפה הגבולות שלי, אבל תמיד זה התברר כלא נכון. כל פעם שחשבתי שאפסיק - המשכתי. כל פעם שחשבתי שאצרוך תאווה לכמה דקות, זה הפך לכמה שעות. כל גבול חדש שחציתי והייתי בטוח שלא אעשה זאת לעולם, הפך לחלק משגרת חיי.

בימים האחרונים מתפרסמת בתקשורת הפרשה שאני מכנה "פרשת הרב מהדרום" (הכוונה לפרשת מנכ"ל המדרשה. פרפראזה על פרשת הרב מהצפון ), שהציג עצמו כרווק, הונה נשים וניצל אותן מינית. לפני כמה דקות, קראתי כתבה בנושא, שמאוד טלטלה והפחידה אותי, ומאוד המחישה לי לאיזה מקום כואב אפשר להגיע. אני משתף כאן את התגובה של אשתו שהובאה בכתבה (והיא אשר טלטלה אותי כל כך).

"אשתו סיפרה כי היא אינה מופתעת מהסיפור. "מכל הנשים אני הכי נפגעת פה. הוא כבר לא מעניין אותי יותר. הדבר הראשון שעשיתי זה להוציא נגדו צו עיכוב יציאה מהארץ. שלא יברח לכולנו מפה, מבלי לשלם את מלוא המחיר על כל מה שעשה לכולנו. כל מה שחשוב לי עכשיו זה הילדים הקטנים שלי, שלא יפגעו. שלא הם שישלמו את המחיר". על החששות של בני משפחתו, ואמירת בעלה כי הוא יפגע בעצמו, היא אומרת כי "כבר לא אכפת לי ממנו. אם הוא רוצה לפגוע בעצמו – שיעשה. ממש לא מעניין אותי מהצד שלו. הצד שלי הוא אחד – אני דואגת לילדים שלי והוא מבחינתי לא קיים יותר".

אני חייב לזכור שאם אני ממשיך להשתמש בתאווה, אני יודע איפה זה מתחיל, אבל אין לי שמץ של מושג איפה זה יסתיים. אין לי שום דרך לדעת מתי יימאס לאשתי ממני וכיצד היא תגיב. פעמים רבות, כמו שכל נשוי יודע, המצב על פני השטח מאוד מטעה. מה שקורה כלפיי חוץ, הוא לא תמיד מה שמתחולל בפנים.

ושוב, כמה כואב שיש עוד אחד שכנראה לא הכיר את הפתרון שלנו, שכנראה יכול היה להיעזר בו, ולמנוע מנות גדושות לעייפה של סבל, מעצמו ומאחרים.