בס"ד
ברוך דיין האמת. עצוב, לפחות הסבל נגמר. נפגש בלוויה. ככה הסתיימה לה שיחת טלפון עצובה שבישרה על מעבר של נפש קרובה לעולם האמת. חלקיק שניה אחרי היה לי גם שמח, אולי.. רק אולי, לא נשכחנו בצוואה... ואז הגיע גם הגועל. ממני ומחישובי הקץ שלי. אתה פשוט חלאה. הגוף עדיין לא הספיק להתקרר ואתה מחשב את הדיווידנדים, "מה יוצא לך מיזה". שוב נתת לחלק "הלוקח" שבך להשתלט על מחשבותיך. ארורה מחלתך.
להבדיל מבעבר, הפעם לא נשארתי עם הזבל הזה לבד. שיתפתי חברים במיידי. סיפרתי להם בדיוק נמרץ על הכאב השמחה והבלבול, התפללתי לקבל אותי ונסעתי רגוע יותר ללוויה. הפעלתי את הוייז כדי שאגיע לבית הקברות ששכן באזור לא מוכר. ואז נחה עלי הרוח. הרגשתי שאני באמת מקבל אותי. שיהיה לתועלת.
"המסלול מוכן, התחל בנסיעה". התחלתי, ולעצמי חשבתי שככה מתחילה ה-נסיעה. מודיעים לנשמה שהמסלול שלה מוכן ועליה להתחיל בנסיעה. והיא עושה את שלה, מדבררת את עצמה כפי שרק היא יכולה. לא מתייאשת גם כשלא מקשיבים לה. עושה את שלה בנאמנות. "בעוד 200 מטר פנה ימינה", צודקת, פניתי. העומס בכביש הכריח אותי להאט. גם לזה היא שמה לב, ישר התעניינה: "אתה בפקק". לא, סימנתי לה. זו רק האטה...
היא מצידה המשיכה לשמור עלי - "מפגע דווח בהמשך הדרך". לאשר או לשלול? שללתי. אלא מה, זה מפגע זה. סתם אוטו חונה בשוליים כי מישו היה צריך שירותים. "שוטר לפניך". הופה, הפעם היא גם מנסה לחסוך לי כסף... תודה יקירה, אוטומטית הורדתי 10 קמ"ש. לא בגלל שהפרזתי לפני כן, סתם כדי להיות בטוח שלא ייטפלו אלי. הפעם הראשונה שהתחלתי לפקפק בה היתה כשביקשה ממני לפעול בניגוד להיגיון שלי. "בעוד קילומטר הצמד לנתיב השמאלי". כביש שש, אה... חשבתי לי. לא רוצה. סתם לשלם על כביש שש? "בעוד חמש מאות מטרים הצמד למסלול השמאלי". לא רוצה. וכמה אני עקשן ככה היא סבלנית. פנה שמאלה. לא רוצה. למה מה את מקבלת אחוזים מכביש שש? הדרך שלי טובה לי יותר.
מחשב מסלול מחדש. יופי לך. או שתלכי איתי או שתלכי. כל 'וייזיונר' (מפעיל תוכנת וייז) מכיר את רגעי ההיסוס שבהם התוכנה "מחפשת"... לווין, רשת ג'י פי אס. או לא משנה מה. משהו שרק היא יודעת כמה היא זקוקה לו. חיכיתי שתיישר איתי קו. וזה בדיוק מה שהיא עשתה. 'פלאעאעאלפף', המשך בנסיעה. אמנם היא הוסיפה לי כמה דקות להגעה, אבל זה היה בקטנה. ביני לבינה, אני לא הייתי מבליג ככה על התעלמות שכזו. "בפניה הבאה פנה ימינה ומיד לאחר מכן פנה ימינה", אהממ, עליתי עלייך, עשית כאילו את איתי, אבל בעצם שלחת אותי לפניית פרסה. חכי חכי, זה כבר משבר אמון אמיתי.
עלי לא עובדים ככה, עוד פעם אחת כזו ואת תשתקי. להרבה זמן. כשהיא ניסתה את הטריק הזה עוד פעם ועוד הוסיפה לי 'בונוס' של עוד חמש דקות, החלטתי שזהו זה, שברנו את הכלים. הגיע הזמן להפשיל שרוולים. רוצה מלחמה אראה לך מה זה מלחמה. חאלס עם השכנועים, הגיע הזמן שהיא תדע מי בעל הבית האמיתי פה.. השתקתי אותה והמשכתי לי בשקט. איזו עקשנית. נקמנית אחת. אבל אז נזכרתי שלימדו אותי שכדאי להרפות. שהוכיחו לי שהרווחתי הכי הרבה כשהפסקתי להלחם במישהו או במישהי (גם לא בנשמה שלי). ובשורה התחתונה תמיד היה לי עדיף לעשות הפוך.
אז עשיתי הפוך. מבלי להעלות עוד גרה הפרסתי פרסה וירדתי לכביש שש. "היא" ראתה שהתיישרתי, "בצומת הבאה המשך ישר", ומיד הלכה לקראתי עם הפחתה של שש דקות. כשנכנסתי למעגל (תנועה) והיא הזכירה לי בעדינות, "צא ביציאה השלישית", נזכרתי גם בהצעת הצעד השלישי - יציאה מהרצון העצמי - הוא כבר לא יעיל. דקות אחר כך שמעתי את ההכרזה האחרונה שלה: "הגעת ליעד". דגל המשבצות השחור לבן נראה תקוע בדיוק בנקודה שביקשתי. בית העלמין ירקון - שער הגאולה.
שם, בשער הגאולה, נזכרתי שוב מתי אני נגאל (ב"ה לא נגעל), ומהי גאולה עבורי. היעד העכשווי שלי: הדרך. כנראה שיש לי עוד זמן עד ליעד סופי במתכונת הנוכחית, אך עד שאגיע אליו הדרך אליו היא היעד. "לנסוע" את החיים מתוך הקשבה לנשמה. וגם "כשמתווכחים" איתה, מורדים בה או לא מצייתים לה, בשורה התחתונה לזכור שהיא שם. למרות הטעויות-המלחמות שלי בה. היא תמיד שם. לא נוטרת. רק ממתינה בנאמנות לשעת הכושר לסייע. היא זו שכנראה "אמרה לי" לא לשפוט את עצמי על המחשבות שלי. זכור: אתה חסר אונים גם מולן. היעד היום הוא "לראות" אותן ולא לפעול מהן.
