''בהצלחה,אוהבים''

כך מוזכר בסופי שיחות,ובתגובות עידוד בפורום.

ושאלתי את עצמי מה זאת אהבה? אני יודע איך זה מרגיש באמת?
להגיד שזה לא קיים זה לשקר לעצמי,כי העולם מתקיים על זה.
ככה אנשים אומרים,וזה כתוב בספרים,ובחוקי העולם והחיים.

אני יכול להעיד שחיבבתי,ואולי אפילו אהבתי אי פעם בחיי.
אבל אז נפגעתי מאוד,והאמון שלי נשבר לגמרי.

הפסקתי להעז לאהוב,הפסקתי להרגיש אהוב.
אין לי בעיה לתת את כל כולי.
אבל אותו רגש של חיבור,געגוע ותלות באדם שאתה אוהב,
אני לא מרשה לעצמי להרגיש או להגיע למצב כזה.

זה חסר לי כלכך היכולת לתת את האמון הזה,זה יצר לי חלל ענק בלב.
והתאווה היא שמחסה על הכאב של החלל והבדידות,הרבה יותר
קל להרגיש כישלון,מאשר לא אהוב,כי אז יש הסבר לבדידות,
אבל אם אתה בסה''כ בסדר לגמרי כלפי חוץ ולמעשה ביחסי אנוש והמערכות יחסים שלך,
אז למה אתה לא מסוגל לאהוב,
למה אתה לא מסוגל להרגיש אהוב?

ייתכן וזה קשור לטראומות אחרות מהעבר,אבל בכל זאת מה שמחסה על זה,
זה השימוש בתאווה,ורציתי לדעת אם זה מוכר למשהו ממכם?
אשמח לייעוץ איך למלא את החלל הזה,איך להשתחרר מהמקום הזה...
ולנשואים שבננו,האם זה משתחרר בקשר עם אישה בנישואים?
{בדגש על בנישואים כי ברור לי שבמערכות יחסים בלי מחויבות
,שמה אין את המרפא,מניסיון}

תודה לכם,שנשמע בשורות טובות,בהצלחה לכולם.

אצלנו בתכנית אומרים, שאהבה בשבילנו המכורים היא לא רגש.
המילה "אהבה" היא המילה שנעשה בה הכי הרבה שימוש מעוות בשפה.
בשבילנו "אהבה" היא פעולה. פעולות של יציאה מעצמנו ונתינה לאחרים.