קשה להאמין אבל לוח השנה מוכיח שחור על גבי לבן שהנה חלפה לה שנה שלמה של נקיות מאז כ' באב תשע"ד. למעשה זה אמור להיות ציון דרך דרמטי בהחלט עבורי. הגעתי הנה לפני שלש וחצי שנים בתחילת חודש אדר תשע"ב אחרי חצי יובל שנים של הסתבכות וכאב מול התאווה. "חצי יובל" נשמע קצר מדי אז אולי בצורה מפורטת יותר זה ישמע יותר נכון. ובכן ע ש ר י ם ו ח מ ש
ש נ י ם, מבחר שנותי עברו עלי בחוסר אונים משווע בצילה של התאווה.
פגשתי אותה לראשונה בגיל 13 ומאז נשזרו חיי בחייה בקשר גורדי בל יינתק.לא אגזים אם אומר שהיא ינקה את לשד עצמותי ושמחת חיי. אלפי הנפילות שלי במשך השנים חרצו בנשמתי ערוצי אשמה נוראיים שרק מי שהתנסה בכך יבין זאת. אישיותי עוצבה מגיל צעיר מאד בצילם של פחד והסתרה נוראיים הקשורים לתאווה. די אם אציין שמעולם, כן מעולם לא דיברתי עם איש על שום פרט הקשור לכך. נשאתי את הכאב, הצער, האשמה והפחד לבדי. במשך שנים ארוכות אלו היה עלי להתמודד עם רצונות ושאיפות גדולות מאד לעליה והתקדמות רוחנית, שהיוו סתירה משוועת למעשים אותם הייתי נאלץ לעשות שוב ושוב. היש כאב גדול מכך? שוו בנפשכם כמה כוחות נפש צריך כדי לעבור מתהומות ההתאווה לדוגמא אישית עבור ילדיך. מחיפוש אובססיבי אחר הנמוכים שבתאוות לחוויה מטלטלת של תפילת "לפניו נעבוד ביראה ופחד"... והייתי שם השכם והערב יום יום שבוע בשבוע חדש בחדשו, עשרים וחמש שנה...
עד לאותו יום בו פגשתי לראשונה את התובנה המדהימה כל כך שהממה אותי לחלוטין. לא ממש האמנתי שייתכן עוד משהו שיוכל לשנות את מסלול חיי שהתקבע בדם יזע ודמעות. למרבה הפלא והתדהמה זה קרה. פתאום פגשתי תובנה אחרת ששינתה את המבט מן הקצה אל הקצה. ההבנה שכל מה שאני מתמודד אתו לא קשור בהחלט לרוע ולחטא פתחה בפני עולם שלם של הבנה אודות ההתמודדות שלי עם התאווה. הבנתי כיצד ייתכן למרוט את שיער ראשי ולבכות תמרורים אחרי נפילה כואבת ואחרי 10 דקות לצלול שוב למעמקי קרביה. במקום המושג "רשעים מלאי חרטות" עלה המושג "מכורים מלאי נפילות". קשה לי לתמצת במספר שורות את המהפכה המחשבתית והמעשית שעברה עלי במשך שלוש וחצי שנים אלו בהם התוודעתי לתכנית זו, אבל ללא כל ספק זוהי החוויה המשמעותית ביותר שחוויתי מעודי ועד היום הזה. עברתי שינוי תודעתי יסודי ביותר למי ומה שאני. הררי שנאה ותיעוב עצמי החלו נושרים אט אט ובמקומם עלו ובאו תחושות של קבלה עצמית. כל פוסט של כתיבה על עצמי וכל שיחה נוספת חידדו את הדברים שהיו כל כך ברורים אודות הליקויים הלא פשוטים כלל באישיותי.
לא הפכתי לאיש אחר, נשארתי מי שאני. פגמי האופי שלי חיים קיימים נושמים ובעיקר בועטים. במשך הזמן למדתי להבין מי ומה אני. מפקעת של תסכול ייאוש ונפילות מתחילים להיפרד להם אט אט חוטים מחוטים שונים בעלי צבעים וגוונים. התאווה הפכה ממשהו בלתי נשלט ומחויב המציאות, לצורת התנהגות מובנת ומפורטת יותר. לא עוד סתם נפילה כי זה מה שאני. היום אני יודע לזהות בבירור את הסיבות והגורמים המדוייקים כמעט לכל רצון פנימי לתאווה. זה כבר לא מגיע "פתאום" משום מקום ומשאיר אותי המום ומיואש לאחריו. יש לי כלים מעשיים שנמצאים לגמרי בשליטתי ושעל ידם יש בידי את היכולת לנטרל את אותו רעם פנימי המתגלגל והולך עוד לפני התפרצותו החוצה בקול רעש גדול ונורא. אחרי שנים של סבל ומועקה פנימית נוראה נפתח לו הסכר החלוד ודרכו החלו לצאת להם המים המאררים. נהרות מים עבשים עברו להם ובמקומם החלה לפכות נביעת מים חיים. למדתי כיצד לבצע תהליך של התחדשות תמידית כדי למנוע הצטברות ירוקת רעילה.
לראשונה מאז פרוץ התאווה לחיי אני נשאר נקי יום ועוד יום ועוד אחד, וכבר שנה תמימה שאינני חייב להשתמש בתאווה. שנה זו מצטרפת לשלוש וחצי השנים האחרונות שכמעט ברובם נשארתי נקי ושפוי. למי שהצליח להישאר בלעדיה מקסימום שבועיים ימים במשך חצי יובל, זוהי חוויה מדהימה. לא לכל אחד אפשר לספר את זה. וכי מה יבין איש מן השורה לו אספר לו בעיניים נוצצות על כך שלא נפלתי כבר שנה? ללא ספק רק למשמע הדברים יביט בי בתדהמה ויתרחק מהר... אבל לכם חברים לדרך הנוסעים ונושאים יחד עימי בדרך החתחתים יש ויש מה לומר ולהבין. אתם השותפים לקושי הנורא שבצל התאווה, רק אתם יודעים את ההתרגשות הגדולה למי שהצליח להתחיל לחיות אחרת.
שנה זו לא הגיעה בקלות. קדמו לה שנתיים וחצי של פרקי נקיות והתרסקויות. הנפילות שבאו אחרי תקופות הנקיות היו נוראות יותר מאי פעם. כל נפילה שכזו הפכה את ההתחלה שאחריה לקשה עוד יותר, לפעמים בלתי אפשרית כמעט. להביט אל הארץ המובטחת ולהישאר מחוצה לה. הייתי שם כמה וכמה פעמים וליחכתי עפר. הייאוש הפך מריר, החושך לסמיך יותר. אבל עם כל הקושי הייתה בכך גם קרן אור. התקופות הדי משמעותיות שהצלחתי להישאר נקי בהן (6, 4, 3 ו-9 חדשים) נתנו לי את האימון שאני אכן יכול ומסוגל לעשות את זה שוב. מי שטעם את טעמה הערב של המפוכחות והנקיות לא יוכל לשכוח אותה כל כך מהר. והיא שעמדה לי בנסיון הכואב כל כך לתחיל עוד פעם. הצטרפו לכך התובנות אודות מה שלא היה כראוי בפעמים הקודמות.
ולמרות הכל, הדרך הלאה אינה פשוטה ומובנת מאליה כלל ועיקר. גם היום ברור לי כי האוייב הגדול ביותר עבור ההחלמה שלי היא האדישות. המצב הטבעי עבורי הוא הליכה שבי אחרי פגמי האופי שלי ובעקבותיהם השימוש בתאווה. זה הדבר הכי פשוט שיקרה לו אפסיק את פעולות ההחלמה. זה קרה יותר מדי הרבה פעמים ושנים וזה מה שאמור לקרות על פי ההגיון והטבע שלי. שום דבר אינו ברור ומובן מאליו. רק המשך עקבי יעזור לי להמשיך ולהישאר נקי ומפוכח.
אני תפילה לבורא עולם שזיכני ברחמיו המרובים לצאת מאפילה לאורה ומחושך לאור גדול, ושזיכה אותי להרגיש את קרבתו המוחשית ביתר שאת בשנותי אלו בתכנית זו. שימשיך ויעזור לי להיות קרוב אליו באמת, להתגבר על פגמי האופי הלא פשוטים בכלל שניחונתי בהם, להמשיך בדרך הנכונה הלאה ולזכות לנצחון גובר והולך על התאווה ועל שלל פגמי האופי באישיותי.
ואיך אפשר בלי להודות תודה ענקית לכל השותפים יחד איתי בדרך ההחלמה שלי, חברים וספונסרים. מהם שהיו ועודם איתי ברגעים הקשים כמו ברגעים השמחים. בזמני ייאוש וערפל. הם אלה אשר בעקבותיהם אני ממשיך לצעוד, נעזר בנסיונם בהליכה למרחקים ארוכים ובמסלולים למיטיבי לכת. ישלם ה' פעלם ובהמשך נקיונם ומפוכחותם תהיה משכורתם שלמה מעם ה'.
