אחת ההבטחות של הצעד התשיעי (בתכנית 12 הצעדים) היא "לא נצטער על העבר, ולא נרצה לסגור עליו את הדלת". לחבר חדש המגיע להחלמה זה נשמע מוזר ולא הגיוני, הרי הגענו לכאן עם הגיבנת המכוערת הזאת שאנחנו סוחבים איתנו כל החיים, והדבר היחיד שאנחנו רוצים זה לעבור ניתוח, להסיר את הגיבנת ולשכוח שהיא היתה קיימת אי פעם, אז למה שלא נצטער על העבר ולא נרצה לסגור עליו את הדלת?
אבל אחרי תקופה בתכנית, אנחנו מתחילים יותר ויותר להפנים שבאמת העבר הוא הנכס הגדול ביותר שלנו, ולפעמים הוא הנכס היחיד שלנו. באמצעות העבר שלנו, אנחנו יכולים להעניק לחברים אחרים המון נסיון כח ותקוה, מה שאנשים אחרים בלי עבר שלנו לא יכולים לעשות, גם אם הם מוכשרים וחכמים מאיתנו, פשוט בגלל שאין להם את העבר שלנו. באמצעות העבר אנחנו יכולים לעזור לאחרים, אבל זה לא מסתיים כאן, כי העבר הוא המנוע הפנימי הגדול שלנו להמשיך להתקדם ולגדול מבחינה רוחנית, והוא גם התזכורת שגורמת לנו לא לחזור למקום ממנו הגענו.
בלי העבר - אנחנו עץ בלי שורשים. לא בטוח שהעיסוק בבוץ בו השורשים נטועים הוא נחמד, אבל השורשים האלו הם הבסיס של העץ היפה שפורח וגדל, ובלעדיהם - העץ פשוט יקרוס ויתמוטט. גם העבר שלנו הוא לא בדיוק שיא היופי, ובודאי שהעיסוק בעבר שלנו לא מביא איתו רגשות וזכרונות טובים, אבל שם נטועים השורשים שלנו, וכל התפתחות וגדילה תלויים בעבר.
השבוע שמעתי מסר מחבר בקבוצה הטלפונית שציין שנה(!) נקיון, והוא סיפר על הפעמים הראשונות בהן עלה לקבוצה הטלפונית לפני שנה שהיו התחלת הדרך שלו בהחלמה. בתוך הדברים הוא סיפר על אחת הפעמים הראשונות שהשתתף בקבוצה, ותיאר שיחה שהיתה לו איתי, שיחה שלדבריו הועילה לו מאוד להגיע ולהישאר בהחלמה. אני מצידי לא זכרתי אותו ולא את השיחה שציין...עבורי זאת היתה דוגמא לכך שהעבר שלי יכול להועיל לאנשים אחרים, וסיבה נוספת לכך שלא ארצה לסגור על העבר את הדלת.
מי שקיבל את המתנה של החלמה, קיבל ביחד איתה גם את האחריות להעביר את המסר לאנשים אחרים. לעבר שלנו יש משמעות בעיקר כאשר אנחנו משתמשים בו לעזור לאחרים שעדיין סובלים. בשביל זה אנחנו משתפים בקבוצות, מספרים את הסיפור שלנו, ומעניקים לאחרים נסיון כח ותקוה.
