סוף סוף אני שוב כותב אחרי הרבה זמן שאני כל כך רוצה לכתוב וכל כך לא רוצה.
אחרי פעמיים בקבוצה חיה אני נמצא במצב של מטוטלת, מצד אחד אני רואה איך שכל כך הרבה אנשים שמכורים קשים ממני הצליחו להפסיק ואם כן גם אני יכול, אך מצד שני זה מפחיד אותי להפסיק כי יחסר לי משהו שלעולם לא אוכל לעשותו עוד ומה יהיה אם מאוד ארצה? מצד שלישי אני יודע שזה הורס לי כל חלקה שעוד נותרה מהחיים אז אני לא רוצה אופציה לחזור לזה, אך אם כן אולי איני עונה על ההגדרה של צעד אחד שצריך להרגיש חסר אונים אל מול התאווה והאמת שזו נקודה שמאוד מפחידה אותי, כי במסגרת ההתמודדויות שלי בחיים בכל התחומים, ראיתי שבשביל לקום ולהתרומם אני צריך להגיע לנקודה הכי שפלה שאני מכיר כאילו לבדוק לבד אם זה אכן כזה גרוע ועד שלא בדקתי אני לא קם, ובעניין ההתמכרות לתאווה הבעייה היא שאין לזה סוף, אין תחתית, תמיד יש מצב יותר גרוע, אז שוב, מצד אחד אני נורא מפחד להמשיך ליפול אך מצד שני מה ימנע ממני את זה? נכון שכרגע אני די רגוע בחסדי השם ואין לי להיטות מטורפת למשהו, אך אם הייתי כותב לפני ראש השנה הייתי כותב על כך שאני בפעם הראשונה הולך לנערת ליווי, כי נכנסתי לאטרף של נערת ליווי, ידעתי שאני הולך להרוס לעצמי את החיים פי אלף ממה שהרסתי עד היום אך שום דבר לא עניין אותי אדרבה, אמרתי לעצמי שאוכל ככה להגיע טוב יותר לראש השנה כי אחרי שאהיה בתחתית אוכל סוכ"ס מראש השנה להתרומם ואפי' בראש השנה עצמו התגנבו לי כאלה מחשבות שאולי עשיתי שטות שלא הלכתי כי ככה לפחות עכשיו הייתי עושה תשובה אבל בגלל שלא הלכתי אני לא יכול לעשות תשובה כי עדיין לא גמרתי ליפול. למעשה לפני ראש השנה לא הלכתי, כי לא הסתדר לי לברוח מהבית וגם היה לי מחסור במזומנים ומראש השנה האטרף הזה הלך לנוח עד הפעם הבאה שאני מאחל לעצמי שלא תבוא אבל אני יודע שהיא כן תבוא.בקיצור אני בבלבול וסחרור וזה ניכר גם בכתיבה שלי ועמכם הסליחה.
למעשה אני כרגע שאמצע קריאת הספר הלבן ואני מקווה שזה יבהיר לי כמה נקודות חשוכות וגם ייתן לי צעדים קונקרטיים לעבודה שזה אחד הדברים שאני מרגיש שחסרים לי.
דבר נוסף, כמו רבים אחרים כאן בפורום, חודש אלול וראש השנה עברו עלי בצורה גרועה ונוראה, התאווה השתוללה בראש כל חוצותי ולא היה לי כוח להיאבק בה, פשוט פינקתי אותה כאוות נפשה וזהו ובראש השנה גופי היה בבית הכנסת אך אני הייתי בגיהנום של העצבות הבדידות והייאוש, עברתי מבית כנסת אחד לשני אך גם שם לא מצאתי את עצמי. ועכשיו מגיע יום כיפור ממש עוד מעט ואני יודע שהכל אבל הכל תלוי ביום הזה אבל זה לא עובר לי מהמוח את הלב זה לא משפיע על המעשים שלי כלום אני לא מתפלל סליחות כי אין לי כוח, לא מתפלל תפילות במניין כי אין לי כוח וכן הלאה.
אולי מישהו יכול לעזור לי לחבר את הצינור השבור שמחבר בין המוח ללב?
