מאז ומעולם הייתי רגיש בצורה יוצאת דופן. לקח לי הרבה זמן להבין שמה שאני מרגיש וחווה לא חייבת להיות המציאות לאשורה. לקבל את העובדה הבסיסית כל כך, שרגשות אינן עובדות. זה יכול להיות בכל שטחי החיים. אירועים החורגים מן השגרה במעט עלולים לסחוף אותי למחוזות רחוקים. במשך השנים ובמיוחד עם המודעות העצמית שגרמה התכנית אני מצליח לראות כיצד המנגנון הזה פועל וכיצד מתפתחות בתוכי סערות רגשיות.

כפועל יוצא מכך היה מתבקש מאד שאתרחק מכל דבר שיכול לטלטל אותי רגשית. דא עקא שפתאום התברר לי שאני נמשך דווקא לדברים מסוג זה. יותר מדי פעמים מצאתי את עצמי צופה בסרטוני זוועה מבית היוצר של דאעש או בכאלו הסוחטים דמעות. רפרטואר השירים האהוב ביותר שלי מורכב גם הוא מסגנון עצוב ודכאוני, מסוג שמסוגל לסחוט את לשד רגשותי ודמעותי. פתאום הבנתי שאני פשוט מכור לכאב רגשי. מסתבר שיש קוים מקבילים בין הבריחה לתאווה ולכאב רגשי. זהו אותו כוח שמושך אותי לנפילה רגשית ולאלמנטים תאוותניים.

למעשה זה די מבלבל כיון שכיהודי שומר תורה ומצוות יש משקל חשוב לעבודת הלב. מבחינה כלשהי ניתן לומר שהמדד לעבודת ה' הוא ההתלהבות והרגש. הפירוש שהורגלתי לתת לדברים כל השנים היה שככל שאני נכנס למצב רגשני עמוק יותר כך אני עושה את זה טוב יותר. אם אפשר לבכות בתפילה כי אז הצלחתי לעשות את זה, הרי כידוע שערי דמעות לא ננעלו, הרבה פעמים הייתי מודד את רמת הרוחניות ועבודת ה' שלי לפי רף הרגשות שהצלחתי להגיע אליו.

היום אני יודע ששפיטה על פי רגשות לא ממש משקפת את האמת, יכולה להטעות ואף מסוכנת לפעמים. אני לומד לשמור על עצמי מפני רגשות שליליים גם אם הם נראים חיוביים לכאורה. המבחן הוא לאן זה לוקח אותי. אם כתוצאה מהיסחפות רגשית אני מאבד את כושר השיפוט שלי והתפקוד שלי נפגע זה כנראה לא טוב. מה שנראה רע ומרגיש רע הוא כנראה גם רע.

בימים טרופים אלו זה הולך וגובר. הסחרחורת המטלטלת של אימה ופחד יכולה להכניס אותי מהר מאד לכאוס רגשי מסוכן. אני מרגיש איך אני נמשך לחפש את הידיעות המסעירות ביותר. איך היד מושטת לסרטונים של תיעוד הפיגועים. משהו לא טוב בתוכי רוצה את הריגוש הזה של המתח והכאב. התחושה שאחרי הזוועה לא רחוקה כל כך מאותן תחושות מרוקנות של אחרי צפיה בתאווה. זה משאיר אותי חסר אונים בלי כח לניהול חיים תקין וזה לא טוב.

אם חפץ חיים אני עלי לשמור על שפיות רגשית ולברוח מכל דבר שיכול לערער אותה. השפיות הזו היא הדבר ששומר על כל החיים כולם, הרוחניים והגשמיים. אין לי ממש יכולת לשנות את המצב בחוץ אבל יש לי את היכולת לשנות אותו בפנים, בתוכי. אסור לי להכנס לספורט אקסטרים רגשי זה מסוכן מדי בשבילי.

תודה ענקית לך, היטבת להגדיר ולבטאות את תחושותיי, החכמתני.

תובנות יפות, תודה.

אני מזהה דפוס התנהגות דומה אצלי

נתת לי חומר למחשבה

תודה על התודות.

הטבע האנושי הוא, שהנפש נהנת מ"חיכוך רגשי" כלומר להרגיש הרגשות שמצריכות הפעלת רגש מיוחד.
ובכל זאת, זה לא אומר שכל פעם שאנחנו מתרגשים זה חיכוך רגשי חלול.
נכון שלפעמים הרצון להרגיש חיכוך רגשי מעלה את רמת הרגש הפנימי. אבל לפעמים הרגש ותכונות הנפש האמיתיות מעוררות את החיכוך הרגשי.

ולכן, אם אתה רוצה להיות "קאצקער" ולחקור את האמיתיות העצמית שלך, תחקור את עצמך בכל פעם שאתה מתרגש אם זה רגש שמופעל ע"י החיכוך, או חיכוך שמופעל ע"י הרגש.

כדאי לשים לב לא להיכנס יותר מידי לניואנסים הדקיקים האלה, כי אז כל הרגש הפנימי ההכרחי ודהה ויקהה, ואנחנו לא יכולים לחיות בלי רגש כלל. למעט אם אתה בנאדם שכלי וטכני כרוני...

מדוייק. העיניים הן חלון הנפש. פנימה והחוצה. תודרבה.

אכן גם אני מרגיש הזדהות מלאה עם מה שכתבת. במיוחד כשציינת את סרטי דאעש שהם גובלים בפורנוגרפניה אלימה ירחם השם. אני גם מכור לריגושים מזילי דמעות. ובאינטרנט יש הרבה מה לצפות.
איך להפסיק? אני נכנס לאתר הזה כשיש לי דחף לסרטים פורנו ואלימות ואז קורא ומגיב על פוסטים של אחרים וכך עובר לי הדחף. תודה לאתר ולחברים.

מוישי,
אל דאגה, לעולם לא אהפוך לאדיש חסר רגשות. כמה שאדכא אותן עדיין יישאר לי עודף...
דרך אגב אם הזכרת את הקוצקער אז הוא אמר ש"יוסיף דעת יוסיף מכאוב" וכדאי לסבול עוד כאב בשביל עוד דעת. מן הסתם יש שיאמרו שכדאי לסבול בשביל עוד קצת רגישות.

אדם
התחברתי מאוד לתוכן דבריך אני זוכר בעבר שהייתי בדיוק כמו שתיארתי ואולי מעט יותר
עם השנים זה ירד מעט
מה שמעניין שגם אני חשבתי שזו עבודת ה' להרגיש/לבכות
לקח המון זמן עד שהבנתי את הטעות
אני שמח בשבילך שהתובנות הגיעו אליך מוקדם ללא המתנה של עשרות שנים
תודה לך על הכתיבה היפה