איני מפוכח במיוחד או מחלים במיוחד בתקופה זו. ליתר דיוק. אני מרגיש די גרוע. משהו התנקז בשבועות האחרונים בהם מעדתי וחיפשתי פורנו באופן תקופתי (פעם בשבוע שבועיים) אך מיד כשהדברים הגיעו לידי ממשות מחקתי ועצרתי בפחד ליפול, שבר אותי, והחל לכרסם בתחושתי שאכן משהו השתנה לי בחיים לבלי שוב בשלוש וחצי השנים האחרונות
הספונסר שלי עודד אותי להיזכר בתקופות התקווה.
מקווה שיעזור לכם, לי, בטוח, חשוב לקרוא את זה, ועוד יותר חשוב להאמין בזה.
***
פעם לא היו הפרדות, הכל היה בלול בהכל. הגמרא בנפילות. הנפילות בגמרא. הפחד בתקווה. והתקווה בפחד. הזוגיות במחלה והמחלה בזוגיות.
הכל היה קשור בהכל, אבל כמו מן סלט כזה. משהו בי פחד ליפול, ולכן הוא למד, משהו בי נסה להיות נאמן, ולכן ריציתי את אשתי, משהו בי גם היה נאמן, ולכן הרגשתי אשמה שאני בוגד בה, משהו בי גם אהב תורה, ולכן הרגיש רע שאני נופל לפני שיעור הלכה ואז הולך כאילו לא קרה כלום, משהו בי רצה לצעוק ולספר לכולם, ומשהו בי התבייש והרגיש שהקץ יבוא עם מישהו ידע, בדגש על אשתי.
משהו בי רצה לצעוק מכאב, ומשהו בי הרגיש שצעקה כזו, אם תפרוץ, תישמע מסוף העולם ועד סופו, ושחייבים להמשיך הלאה.
ומעבר להכל, ומעל הכל ומסביב להכל עמד הקשר שלי איתו. היודע ועד. המגע איתו לווה באשמה על עצם החיים. הכנות שהרגשתי שאני לא יכול להתחמק ממנה, לוותה בתחושת דין חריפה. ללא מוצא. ללא בריחה. ללא יכולת לסגת. ללא יכולת להצטדק. רק לברוח. להסב פני. להעלים את זה. לבכות. לצעוק בתוך הראש בתפילה. לצעוק בתוך האוטו. להתוודות. להודות במעללי אבל לא להאמין ביכולת שלי לשנותם.
להתפלל. לנסות במעין מחווה של ייאוש. להרגיש במקווה שהפעם זה יהיה אחרת. לבכות כל תפילת יום כיפור מהרגע שהתחילה תפילת לחש ועד סופה. להרגיש שאני מאבד את צלם האלוהים שבי.
ובמקביל, באופן פלאי, ללמוד תורה, לסכם שיעורי עיון מורכבים בצלילות, להעביר עליהם שיעורי חזרה מתומצתים ומאורגנים, ללמוד לימודים אקדמיים בשעות שאינן שעות, להצליח, לתפקד, להראות ברק וסקרנות, ונינוחות ואנרגיה. לשדר 'עסקים כרגיל'. לתמוך, להיות חבר, להיות בן זוג.
אבל כמו תולעת השני, שמכרסמת את האבנים המוצקות ביותר, הנוזל הלבן טשטש, ערבב, ריסק, הכאיב, שיתק את הצמיחה ואת האמון הפנימי שלי בעתיד טוב יותר.
לא. המחלה לא לקחה אותי רחוק. היא לקחה אותי פנימה.
פנימה, בור סוד שאינו מאבד טיפה של כאב, שלא פורק טיפה של מצוקה, ושפושט טלפיו ואומר: טהור אני, אהוב אני. אוהב אני.
אז כן, נכון, היו כמה בקיעים. בקיעים של כנות בהם שיתפתי את אשתי באופן חלקי, בקיעים של מגע עם הכאב בשיחות עם חבר טוב שהבין והזדהה, וגם בקיעים בשריון האשמה והשנאה העצמית שאפשרו לי להתנחם באורו של אבי שוכן התהומות, אבל מעולם לא נפתח הפתח. מעולם לא האיר האור על אותו חור שחור, או ליתר דיוק חור מוזר-לבנבן, דק ככפור על ליבי, אשר אינו מאפשר לי לחוות, להרגיש, להיות, ואשר ממלא בפחד שחור ומוצק אירועים יומיומיים כמו להיות לבד בבית, או ללכת לספריה העירונית, כמו גם אירועים גדולים ומרגשים כמו חתונה, או לידה.
המהפך העמוק ביותר בחיי, מלבד הניקיון, התרחש לאורך החודשים הראשונים שלי בתוכנית.
לסלט הזה, המשלב רגשות ומעשים, ותחושות, שמירר את חיי, נהיה פתאום פשר. נהיה לו שם. התמכרות. לתאווה. התמכרות ששולחת גרורות לאזורים לא לה, אשר מפצה על כאבים אך גם יוצרת אותם באותו הזמן. התמכרות ששורשה בקשר שלי עם עצמי ועם הרוחניות שלה, התמכרות שצבעה בשחור אפור דיכאוני מיואש את כל המגע שלי עם אבי שוכן התהומות. זה לא היה קל. כהבנתי לראשונה באופן רגשי מה קורה לי, מה אני עושה, מה עשיתי, עם מסירת הצעד הראשון, בכיתי בכל הדרך חזרה לביתי, כארבעים דקות. לא רק בכי של כאב ואובדן היה שם, אלא גם בכי של שחרור.
הפקעת הזו, החור השחור שכלאתי בתוך הלב שלי, הועמד על השולחן, ולא מוטט אותו, או אותי.
אבל זה לא היה רק שחרור. היה שם גם כאב. מה שהאמנתי בכל ליבי, בדלי הכבוד העצמי שלי, חלקי האישיות שהחזיקו את העמדה היציבה בחיי, שהתביישו והסמיקו מכל אזכור של מיניות כאומרים: מה לי ולזה, קרסו. החומות שהפרידו בין עובד אלוהים שניסיתי להיות, לאשר לא עבדו שהרגשתי שהייתי, נפלו.
כבר לא ידעתי למה אני מסוגל. כבר לא הבנתי מה אלוהים רוצה ממני. נשארתי עומד בחלל, שאינו שחור, ואינו לבן, אך ריקנות אפפה אותו מסביב. מה נשאר ממני, אם ההתמכרות לקחה הכל?
נשאר נתן במתנה. ניק בפורום. שם בקבוצה טלפונית. שהפך אט אט לשמי האמיתי עם המשך החשיפה שלי. נשארה אשתי שבחסדו של אלוהים קיבלה אותי גם ברגעים אלו, מתוך הבנה וידיעה של מה שאני עושה ועובר. ונשארו חברים. טלפונים או בפורום, שהפכו לדמויות המשמעותיות בחיי החדשים במהירות הבזק.
אי שם, לאחר כמה חודשים, הריקנות הזו החלה להתחלף בביטחון. משהו טוב מתרחש. משהו שמעניק לי תקווה לחיים אחרים.
התחלתי לחוות הפרדה בין אשמה רעילה לאחריות. התחלתי להתייחס לאלוהים כאל רב חסד ולא רק כאל דיין רחום המעניק לי בחסדיו עוד צ'אנס מתוך ידיעה שאני אאכזב אותו למרות הכל. התחלתי להיות פחות צמא לתאווה. ברגעים הקשים שהיו, התקשרתי. ברגעים השמחים, שיתפתי. התחלתי ללכת לטיפול נפשי פסיכולוגי, לעשות צעד ארבע, לשקם ולהשתקם.
ופתאום היא נעלמה לה. קניתי מחשב חדש, ללא חסימה. עבר יום, עברו יומיים, ולא הייתי צריך חסימה.
לא הייתי צריך חסימה.
לא הייתי צריך חסימה.
הדבר התרחש גם בסמרטפון חדש שקניתי לאחר התייעצות.
זה היה נס. והנס התרחש יום אחר יום. למשך תקופה ארוכה. בשלב כלשהו, כשהרגשתי דגדוגים מאחורי הראש שקוראים לי לנסות, ובאחד הימים כשהייתי קרוב מדי, נכנעתי ושמתי חסימה, אבל לא ניסיתי לפרוץ אותה.
נשארתי לבד בבית, שעות, ופתאום הבית היה בית. הייתה מנוחת הנפש. הפחד נעלם.
החל משלב זה, התחלתי לעשות את העבודה היסודית יותר. המיניות שלי עם אשתי דרשה שיקום, נעזרתי בטיפול כדי לפתח גישה משוחררת יותר, ובשילוב עם הדרכות הספונסר היא נעשתה למעשית ולא רק לתיאורטית.
התחלתי לעבוד באופן פנימי על ההתייחסות שלי למשפחה. לאחים. להורים.
לעשות בדק בית על היחס שלי לדמויות סמכות שאני מעריך. להתחיל להציב גבולות ולא רק לרצות. לקבל את מוגבלותי בתחומים שונים. לדעת לצחוק עליה, ועל המחלה, ועל הכל.
דברים השתנו.
החיים נעו. קרוב לגיל שלושים, משהו בכל אורח החיים שלי הולך ומשתנה.
החברים שליוו אותי בתחילת הדרך, הפכו לחברים קרובים, לאנשים שמכירים אותי מבפנים החוצה ובמחוץ פנימה. הסיפורים שלהם, חייהם, נעשו לחלק מחיי.
התחלתי לשתף חברים קרובים בתוכנית. בתקווה ובשינויים.
התחלתי לחלום על לספר להורים. אשתי הפכה לשותפת סוד למרבית חיי, ואף היא בשלב כלשהו התחילה לעשות צעדים.
משהו במכלול הגדול, נעשה מואר באור רך יותר. הכשרונות שלי החלו לבוא לידי ביטוי, לתאר באופן רגיש אך נוקב, לדבר באופן מדוייק אך אנושי, לכתוב באופן משוחרר אך חד, לנתח בלא לשפוט. להיות נוכח עם חיוך, אך גם להציב גבולות. להדריך באופן מעשי מתוך התכווננות לעקרונות רוחניים מופשטים.
ופתאום משהו החל לחרוק...
את ניתוח החריקה, והתגלגלותה מסוכות בשנה שעברה עד היום, אתאר בהמשך. כרגע, בעיקר רציתי להזכיר לעצמי, איפה הייתי במחלה ובהחלמה, לאן אני רוצה לחזור, ומה אני צריך לעשות כדי להגיע לשם.

תודה שאתם כאן איתי.
נתן במתנה

וכדי להשלים את התמונה, היכן אני עומד, אוסיף דברים שכתבתי אתמול, בבוקר של מצוקה.

היום נגמר.
זאת אומרת, לא שהוא נגמר, אלא שנגמרו החובות שלא ניתן להתחמק מהם. עכשיו נשארו רק החובות שניתן להתחמק מהן. לשטוף כלים. לסיים עבודות עריכה שלקחתי על עצמי, ואין להם זמן מוגדר, לעבוד על עבודות אקדמיות שאף להן אין זמן מוגדר, וכן הלאה.
אשתי במקרה לא בבית.
המחשבים חסומים במסגר ובריח ווירטואלי.
מרגיש ריק. מרגיש שאין לי חשק או מוטיבציה לעשות משהו מועיל עכשיו, אולי לראות סרט?
אולי לקרוא ספר? הולך למזווה ולוקח עוד איזה שוקולד שהחלטתי לא לאכול אותו, אבל לכאורה הוא כאן בדיוק בשביל מצבים כאלה. זה השוקולד החמישי ביומיים האחרונים. בסדר, לא נורא, הדיאטה עוד בוא תבוא.
אה..כן, לא כתבתי את זה, לפני שבוע מעדתי וחיפשתי פורנו. אולי זה קשור? לא. סתם פשוט זה המוצאי שבתות האלה, שתמיד משאירות אותי חסר מנוחה.
אני מתיישב לראות סרט שכבר נמצא הרבה זמן על המחשב ועוד לא ראיתי אותו, או סרט שאני אוהב שכן ראיתי אותו, נכנס לעולם אחר. השעה מתאחרת.
ופתאום זה מגיע, משום מקום, באמת, באמת שלא תכננתי שהמחשבה הזו תקפוץ לי לראש. אבל הופ, היא כאן – 'אולי תנסה לבדוק אם בדרך הזו והזו ניתן לעקוף את החסימה?'
והידיים מקלידות, דם של התרגשות פתאום נכנס ללילה-ערב הזה. ופתאום מחשבה: מה? באמת זה מה שאתה רוצה? לא...
אבל ההתרגשות מנצחת.
אפשר. בדרך לא דרך מצליח לדלות איזה תוכנה, איזה קישור, איזה מסלול עוקף חסימה, ומתחיל להוריד.
כאן הידיים כבר לא משחקות במקלדת. מתחזקות את הריגוש עד שהסרט סוף סוף ירד/ עד שאגיע סוף סוף לאתר/ עד שאגיע סוף סוף לרגע.
ובתוך כל הרגע הזה, תחושה של חיוניות שמפיחה אנרגיה בערב הזה, ומשכיחה ממנו את כל המחויבויות.
כעבור זמן. כשהסרט יורד. או כשהריגוש מתחזק ומגיע לקו פרשת המים שלאחריו אין דרך חזרה.
עוצר. לא. לא רוצה ליפול. מפחד מההשלכות. מפחד מכם. מפחד ממי שאני יודע שחלמתי להיות וכרגע איני נמצא שם. מפחד ממה שקורה איתי. הצעדים השתינו לי בתוך הבירה, שאמנם בכל זאת שתיתי, אבל בכל זאת אני לא רוצה. מרגיש לכוד, בכף הקלע.
עכשיו נזכר שבעצם הייתי צריך לעשות טלפון. שבעצם הייתי צריך לעשות אותו בתחילת הערב. שבעצם אני לא רוצה.
מקלל את עצמי, מוחק את הסרט, בו צפיתי בלי לצפות, או בלי לשמוע, או בלי להגיע לרגע שיגרור בעקבותיו את האורגזמה.
מרגיש מותש, הולך לישון.
עוד מעידה. כך קוראים לזה. מחר אשתף על זה חברים. מחר אנסה שוב, לחזור אל השפיות בה הייתי בעבר. מחר יהיה טוב. היום כבר הלך.

תיאור זה, שמלווה את חיי במינונים שונים בשנה האחרונה, אינו משהו שאני גאה בו.
איני בטוח ש'ניקיון רשמי' כזה שווה משהו. איני מנסה 'למכור' כרגע שאני נקי. אולי יום אחד אתחיל לספור מהתחלה. אולי לא. הדבר היחיד שאני יודע הוא שבעבר השתמשתי בפורום הזה, כדי לשתף בכנות את מה שעובר עלי, ושזה הציל לי את החיים.
תעשו עם זה מה שאתם רוצים, אינני בא לייצג או להוכיח שהתוכנית עובדת. אבל בתקופה הקרובה אנסה לשתף, ואשמח לעצתכם, לעזרתם ולאהבתכם כדי להתחבר לאלוהים.
כף הקלע הזו מתישה אותי ואני צריך עזרה. זהו. מקווה שאוכל להיעזר באתרא קדישא הדין.

נתן במתנה

אתה מתנה גדולה בשבילי. תמיד. אני אוהב אותך. איך שאתה. מאוד. רוצה לחבק אותך עוד. בדיוק כמו ביום שני. אתה מוזמן אלי בכל זמן. בתנאי שתתן לי חיבוק...

נתן, מחזקים אותך

אין לי עצות שאני יודע שעובדות. כשהייתי במצבך תחת מתקפות תאווה קשות לאחר תקופת נקיות ארוכה כל מה שניסיתי לא הועיל ובסוף התרסקתי.

מקווה שלא תגיע לזה ותצליח להתאושש ולהמשיך בתהליך החלמה

שיהיה לך עוד יום נקי

אסירותודה כבר 9 ימים שאני לא תחת מתקפות תאווה, אבל עכשיו הגיע תורה של הריקנות.
למישהו יש עצות איך להתמודד עם הריקנות הכבדה הזו על הנשמה, בלא לברוח 'להיות עסוק' או אל הפנטסיה והחיוניות שאני מרגיש שיש בתאווה?

חסר אונים, מי אני שאגיב לך, אבל לתת לחבר החדש ולחבר הנופל מהחלמתך, ממלא את הריק שבנו.

אני חושב שכל נתינה ממלאת. גם אם זו נתינה לחבר מהאתר, התנדבות בגמ"ח או פעילות ציבורית עבור מטרות חשובות.

אחי היקר נתן מזדהה לגמרי עם השיתוף
תחושת הריקנות שמלווה בזמנים שונים, במיוחד בימי החורף שהערב ארוך ואין מטרות מוגדרות לעשות..
מתחבר ממש להרגשה, לרצון להתמלא ממשהו, לחוות משהו שיחבר אותי שיניע אצלי את המערכת הכבויה.
השיתוף שלך משקף לי את המקומות שבהם אני מוצא את עצמי מועד לקראת נפילה
תודה
אוהב אותך אחי

נתן במתנה כתב:


היו תקופות שבהן רשמתי לעצמי סדר יום שהכותרת שלו היא "רצון אלוקים בשבילי". הייתי מנסה לחשוב מה אלוקים רוצה ממני בשעות הקרובות ומנסה להתנהל בהתאם. כשבאמת הייתי עושה את זה, הייתי מרגיש טוב. הייתי מרגיש שעשיתי עם היום שלי את מה שצריך. פחות הרגשתי את החור השחור האינסופי הזה שצריך למלא במשהו.

בקיצור, צעד 3 עזר לי (יש לאלוקים הבמאי תסריט מעניין שאמור למלא את הריקנות שלי...).

לצערי, רוב הימים שלי לא חולפים בצורה הזו, ואני מאוד סובל מכך ומשלם על כך ביוקר בכל תחומי חיי.

אז מה אני יכול לעשות? מאיפה לגייס את הנכונות הזו? אני יכול לבקש נכונות, אבל מאיפה תהיה לי נכונות לבקש נכונות? אני צריך לבקש גם אותה...

כללו של דבר, בשורה התחתונה, אני צריך להזיז את עצמי, איכשהו, מהמשבצת של הרצון העצמי, לכיוון המשבצת של הרצון האלוקי.

שלום וערב טוב לפי דעתי שום דבר לא יכול למלא את הריקנות מסיבה פשוטה ריקנות נעלמת רק שממלאים אותה ואז נהפך המצב להיות מלא .לפי דעתי הריקנות הזו היא רעב רוחני לנשמה תבינו הנשמה שלנו כל פצועה מהעוון הזה שהוא אחד העווהות היותר קטלניים כל כך קטלני שאין לו עונש בעולם הזה לדוגמא עונש מבית דין אילו היה בית דין אלא כידוע שהעונש על זה זה פשוט כרת האמת שכרת זה אחד העונשים הכי חמורים שיכולים להיות לצורך העניין זה כמו שאבא מתעלם מבנו סוג של מכחיש שהבן שלו הוא באמת הבן שלו תחשבו כמה זה חור עדיף כבר שיהרוג טותו וזהו לא ככה???אותו דבר על הוצאת זרע העונש הוא כרת כאילו הקב"ה מנתק את הקשר שלו עם הנשמה שלנו וזה הורג את הנשמה שלנו גומר אותה פוצע אותה לצורך העניין היא בטרואמה רצינית והתרופה לזה חברים זה לימוד התורה כי חברים בלי תורה אנחנו לא יכולים להתגבר על זה לא משנה מה נעשה.וכשאני אומר תורה זה לא כל היום אלא לקבוע זמנים לתורה שלצורך העניין "ימות העולם" אני לא מוותר על הזמן שקבעתי אפילו חצי שעה ביום....

והפיתרון האמיתי לפי דעתי זה ואני אומר את זה כי קראתי באחד ההודעות "חשבתי לראות סרט" אח יקר ניסיתי את זה כמה שנים לראות סרט מה קרה סרט זה לא פורנו זה לא נכון!!!!הדרך היחידה להצליח זה פשוט להתנתק מכל העולם השקר הזה הדמיוני הזה, שבדיוק מאותה הסיבה שרצינו לחיות בסרט, התמכרנו למחלה המתועבת הזו שגורמת כל כך הרבה צער לשכינה ומביאה על עם ישראל כל כך הרבה צרות,אז כן ואל תחשוב לרגע שאני מגזים, כי לא!!! והאמת וזה בהמשך למה שכתבתי למעלה בהקשר לריקניות שחשים בתקופת הגמילה,אני מאמין שכמו כאשר בנאדם מנסה להיגמל מסיגריות הוא מתחיל לאכול ללא הפסקה כלומר הוא בעצם מחליף התמכרות בהתמכרות שברמה עקרונית זה לא רעיון טוב,עדיין אדם מוכן לקבל את ההתמכרות החדשה של אוכל העיקר לשמור על הבריאות ולא לקבל סרטן ריאות....לכן אני פשוט פתחתי התמכרות לדברי תורה ואני ממש לא לומד כל היום אני מכור לחק לישראל שלוקח מזמני שעה בבוקר כלומר לאן שאני הולך אם לא הספקתי להשלים אני לוקח איתי את הספר וכולכם יודעים שזה ספר כבד משקל חחחח וזה לא סוף שמעתי שיעור של המקובל הרב בניהו שמואלי שמצטט שחור על גבי לבן מתוך כתבו של הזוהר הקדוש ואני מתפלל שזה לא יהירות מצידי בכלל להזכיר את הספר זוהר שכולו קודש קודשים אבל החלטתי שאם זה עוזר לי מי אני שאני לא ישתף,אם כן הרב ציטט מתוך ספר הזוהר שאומ רבצורה ברורה שהזוהר מהווה כתיבת נוח שמגן על כל מי שיושב בתוך התיבה בדיוק כמו תיבת נוח מהמבול והכוונה חברה להגנה רוחנית כי כולנו בסוף מתים רק השאלה איך אנחנו מתים קדושים או הפוך לכן פשוט לקחתי זוהר עם פירוש פשוט של הזוהר פירוש שיטחי לחלוטין רק בשביל שלא לקרוא סתם למרות שגם זה עוזר אינסוף ויש כזאת חוברת של זוהר הוצאת ישיבת המקובלים של נהר שלום דבר מופלא ואני פשוט התמכרתי לזה חברים כשאני מרגיש שהיצר מתגבר פשוט מעביר עשרים דקות של קריאה רצופה של זוהר ואתם תיראו נפלאות אבל חברים חשוב מאוד אין יום בלי זוהר חובה לקרוא גם בלי להבין יש יותר טוב מהבטחה של התנא הקדוש רבי שמעון בר יוחאי ואני יסיים בסיפור היו כמה ימים שבוע שעבר שלא קראתי זוהר ואכן בסוף חטאתי באותו יום ואננתי שלש פעמים כשאני הולך לישון באותו ערב ורק חושב על היום של מחר כמה אני הולך לראות ולהנות ואני לא ישכח קמתי בבוקר למחרת שזה כל מה שהיה לי בראש מתי אישתי תעזוב את הבית לעבודה ואני אשב "להינות" ואז היא הלכה ורק אתם אחים יקרים יודעים איזה כוח יש ליצר אחרי שאדם מפסיק הרבה זמן מלאונן ואז בטעות נשבר שאז יש רצף מטורף ככביכול להשלים את כל מה שהוא פספס אז כל התאווה הזו פשוט עמדתי ששום דבר בעצם לא מונע ממני לשבת והתחיל לגלוש באינטרנט אבל פשוט עמדתי והתחלתי לשיר "בר יוחאי נמשחת אשריך..."ואני התחלתי לבכות כמו ילד קטן כולי דמעות אבל ממש טירוף ואמרתי רבי שמעון בר יוחאי אתה ורק אתה כתבת שלעתיד לבוא בביאת המשיח מה שיציל את הדור האחרון זה רק הזוהר אם ככה אני קורא בזוהר תגן עלי בבקשה ואני אומר לכם בכיתי איזה חצי שעה ואז כלום כאילו לא נפלתי מהגמילה כל התאווה נעלמה ואני כחדש זאת אמת לאמיתה ויהי רצון שזה שאני מספר לא יגרום לי לגאווה שאני צדיק או משהו כי אני לא אוייי כמה אני צריך לכפר אבל אני באמת חושב שזה סגולה שאנשים לא מודעים לה כי המצב שלי היה ממש טוטאלי אני מדבר על יותר מעשור של שימוש פורנו בכמויות של ימים שלמים כבר האמנתי שאין לי תקנה אבל הזוהר הקדוש מציל אותי זאת האמת ילה חברה כולנו מחליפים התמכרות רעה בהתמכרות אחרת טובה אמן כן יהי רצון שיהיו הדברים להצלחתנו ובזרת השם כל הבעיות האלו יהיו מאחורינו כי משיח צדקנו יבוא ויגאל אותנו מכל הזבל הזה אמן כן יהי רצווווווןןןןן!!!!!!!!!אוהב אותכם אהבה עצומה עבד

חברה אני רוצה גם ספונסר איך משיגים ???? לילה טוב

תודה על העצות והניסיון.
אבי גולן, אתה בהחלט יכול לתת לי, ואשמח אם תעשה זאת. מי אני אם לא אבקש עזרה כשקשה לי? ומי אתה אם לא תעניק לי ממה שקיבלת:)

שלמה וטהרני ואלי, תודה על ההזדהות. אכן אנסה להעביר את מה שיש לי, ולהתמרכז בנתינה. מי ייתן ואלוהים יעזור לי לתת גם כשאין חשק לעשות שום דבר חוץ מללכת לישון.

טהרני, לקחתי את עצתך. אנסה לעשות לוז של 'רצון אלוהים עבורי', באמת על פי רוב הלוז שלי בתוך התוכנית היה מאופיין במאפיינים אחרים (ניסיון להבין מה אני לא יכול לעשות ולוותר עליו...).

עבד, תודה על השיתוף. הכאב שלך מעורבב בתקווה, שמתערבבת בהחלטה לחזור בתשובה. אני מכיר את המקום הזה, ואני עברתי אותו שנים ארוכות. הלוואי וקריאת הזוהר אכן תמשיך ותפעל עבורך ותעניק לך את החיבור לאבינו שבשמיים. תודה על ההצעה. באופן מצחיק, אני אכן מתחיל ללמוד זוהר השנה במסגרת שיעור קבוע, אנסה לבדוק...
בקשר לספונסר, אני מציע שקודם כל תעלה לקבוצות טלפוניות כשומע ואולי כמשתף, כך שתכיר יותר את הדרך הרוחנית הזו ואת הסגנון שלה, כדי שתוכל להיעזר במה שהמקום הזה יכול להציע...כך לפחות אני עשיתי.
בפורום כדאי גם לשתף, ולא רק להעניק עצות. מה קשה לך? מה מכאיב לך? אולי אחרים יעניקו לך עצות (כמו שהעניקו לי), והדבר יהיה לתועלת כולנו ובעיקר יתן נחת רוח לריבונו של עולם.

תודה, היום מרגיש יותר טוב, אך מפוחד מהחור השחור הזה, שהפך להיות מעין כאב שיניים שמלווה את השגרה ואת פעילויות החובה.
מתפלל לעשות את רצונו ולהיות כלי למה שנכון עבורי היום.
נתן במתנה

אוהבים אותך נתן במתנה תודה לך על השיתוף הכנה,נורא נורא הזדהיתי עמך,קטונתי מלתת לך עצות אני רק יכול לשתף מניסיוני, אחרי 3 שנים וחודש בתכנית 3 שנים וחודש של ניקיון החלטתי לאפס זה נבע מכאב גדול אחרי שכל כמה שבועות היו לי מעידות נוראיות שבהם במשך יום יומיים שבוע שבועיים הייתי צופה יום ולילה במשך שעות בפורנוגרפיה קורא סיפורים ארוטיים וכדו' לא אוכל לא יושן חיי כמו זומבי, הייתי מגיע לקבוצות מצהיר על שנתיים פלוס של ניקיון והכאב רק גודל לא מרגיש שאני באמת נקי וקשה לי גם לשתף בכנות בקבוצות ואם אני משתף בכנות אז הראש נמצא בין הברכיים מרב נמיכות רוח, מרגיש את הסתירה הגדולה בין הצהרת הניקיון למעידות הנבזיות,כשהגיע ה 3 שנים לניקיון לא נתתי ציון דרך, על מה אני ייתן? כך שלפני חודשיים וחצי כשהכאב היה גדול מידי ואחרי שיחות עם ספונסר וחברים ותיקים הבנתי שזו החלטה שאני צריך לעשות (אף אחד לא ייקח על עצמו את האחריות הזו להגיד לי לאפס אבל הם כן נתנו לי להבין שהמצב חמור), באתי לתכנית כדי להחלים מתאווה לא כדי לספור ימים ,באתי לתכנית בשביל לחיות חיים של כנות, אני בא.ת נקי היום 16 יום של ניקיון איכותי מתאווה והכי חשוב שאני לאט לאט בניקיון הנוכחי לומד להעמיק את הקשר שלי עם אלוקים,אני לא יודע מה יהיה מחר או מחרתיים אני יודע שרק להיום בכוחו ולא בכוחי יש לי אפס סובלנות לתאווה לא יכול להרשות לעצמי מיליגרם של תאווה והחשוב ביותר אני לומד היום שאבא פה ליידי נגיש כל זמן שאגש אליו ואבקש אותו.היום בקבוצות אני משוחרר יותר יש לי את האפשרות לשתף בכנות בלי משחקים בלי חשש שאני רק מזיק עם השיתופים שלי,שק שלם של כאב נשל ממני,יותר קל לי היום.
רק להיום גם לי מגיע לחיות חיים בלי תאווה ולא אסתפק בחיים ללא שפריץ
רק להיום מגיע לי לחיות חיים של חיבור לאבא אוהב
מתפלל בנוכחותכם ליום נקי ומפוקח עם חיבור לאלוקים אוהב

איש שמח, כמה טוב לשמוע ממך. אני כותב את זה למרות שעל פניו השיתוף שלך כאן הוא כואב ומצער, אבל בכל זאת - טוב לשמוע ממך.

אני כמובן לא כאן לחלק ציונים לאף אחד, אבל מאוד נגע לי התיאור שלך שבו אתה כותב על הנקיות הטכנית שבעצם פועלת נגדך. נכון שכולנו רוצים להגיע למספר שנים מרשים, אבל הספירה היא לא החלק המרכזי בסיפור הזה.

אז תודה על השיתוף ותמשיך לבוא לכאן.