.

אדם יסודו.. קטעים.. גם אני בדיוק אתמול שאלתי את עצמי את השאלה שלך..
אני חושב שעדיין אנשים לא מספיק מודעים לאתר.. או שיש כאלו שלא מעיזים להגיב..
בכל מקרה לדעתי יש יתרון שהפורום לא עמוס באלפי אנשים, יש איזה הרגשה של משפחתיות ויחס אישי שהם חשובים..

כמוני כמוך אחי.. במיוחד בעניין הזה תחושת היחס אישי חשובה ממש! אם זה מה שמקרב אותנו למה לנו לוותר? בכל מקרה נראה לי שמנהלי האתר צריכים לחשוב איך ממשיכים לשכלל ולקדם אותו..
אשרך לגמרי שבת שלום

חברים יקרים,

האמת היא שמה שאני חושב על הדברים שלכם בערך מאז שהגעתי לאתר, ואפילו היו כמה דיונים על זה, אבל לדעתי הענין הוא אחר ולא קשור לפרסום. אסביר את עצמי: לאימייל היומי מנויים כמעט אלפיים איש, שזה ה-מ-ו-ן אנשים שכבר היו באתר, התרשמו, נרשמו לאימייל ומקבלים אותו כל יום ושם גם קוראים על הפורום ועל הכלים ועל הקבוצות הטלפוניות. מתוך כל אלו, ישנם כמה מאות שכבר היו בפורום עצמו, נרשמו, אפילו פרסמו כמה הודעות - ואז נעלמו. למה זה קורה? גם אני חשבתי שזה קשור לכך שאין מספיק תנועה בפורום אבל הרי כעת יש המון תנועה בפורום ובכל זאת אנחנו רואים כל יום אנשים שבאים, צועקים "הצילו" ונעלמים.

הייתי מאוד שמח לחשוב שכל אלו פשוט הצטרפו לקבוצות מסויימות והתחילו לעבוד על ההחלמה, אבל משום מה קצת קשה לי להאמין שזה המצב. מצד שני, למה שאדם שזועק "הצילו" לא יישאר איתנו ויעבוד על ההחלמה שלו ויתחיל חיים חדשים ונורמליים בלי כל הטירוף הזה של הפורנו ומין?

לעניות דעתי זה קשור לשתי נקודות שהן בעצם נקודות מקבילות ועובדות ביחד: א. לרבים קשה להאמין שיש בכלל משהו שיכול לעזור להם לצאת מהמצב בו הם נמצאים. ב. חלק גדול מאלו שמגיעים עדיין לא הגיעו לקרקעית ועדיין לא כואב להם מספיק כדי לוותר על התאווה.

אני זוכר שבפעם הראשונה שנכנסתי לאתר (עוד לא היה אתר בעברית באותה תקופה) עשיתי סיבוב, ראיתי את התשעים יום וצחקתי, אמרתי: "זה לא בשבילי. מה זה השטויות האלו של בדרך המסילה, עובד ה' וכן הלאה". קראתי על 12 הצעדים ואמרתי לעצמי: "מה זה הקשקוש המסיונרי הזה? זה לא יכול לעזור לי". אבל זה היה רק צד אחד של המטבע. הצד השני היה שפשוט לא כאב לי מספיק כדי שאפסיק ליילל ואתחיל לעשות משהו כדי לצאת מההתמכרות. עברה תקופה, ההתמכרות החמירה והחגיגה נגמרה. כעת, כאשר הגעתי לאתר כנוע ומושפל, הסכמתי לחתום על כל הסכם כניעה בלי תנאים מוקדמים. כבר לא עניין אותי האם תכנית הצעדים נכתבה על ידי יהודי או על ידי גוי, לא עניין אותי האם המחקר של התשעים יום נכון או מטופש. באתי כנוע ולא שאלתי "למה" אלא "איך". במקום לשאול למה השיטה עובדת, שאלתי איך מבצעים אותה.

ואני רואה את זה המון בפורום שלנו, כאשר מגיעים חברים חדשים, כנראה ברגע שאחרי הנפילה, כשהם כועסים על עצמם ועל כל העולם ואשתו, והם זועקים בכנות "הצילו", אבל בבוקר שאחרי - הם חוזרים בדיוק למקום בו הם היו. מה לעשות, לא כואב להם מספיק. אוקיי, אז אין שום ברירה והחברים האלו ימשיכו לסבול. כואב וחבל, אבל זה המצב. מצד שני יש כאן גם נקודת אור מסויימת, כי אני למשל זלזלתי באתר, אבל מצד שני הזרע כבר נזרע, וכאשר הגעתי לקרקעית - ידעתי שיש לאן לחזור. אז גם החברים שמגיעים כאן ומייללים על מר גורלם ואחר כך נעלמים, בפועל הם כבר יודעים שיש מקום אליו הם יוכלו לחזור, כשהם ייכנעו באמת.

א-ל-פ-י-ם ?!??
וואו!