בקבוצה החיה שבה אני משתתף, אנחנו מקדישים את הקבוצה הראשונה בכל חודש לקבוצת מסר, בה משתף אותנו חבר ותיק בסיפור האישי שלו, וחולק איתנו נסיון כח ותקוה. אתמול הגיע לקבוצה חבר מעיר אחרת, והוא כבש אותנו בפשטות בה הוא העביר את המסר שלו, בלי רעש וצלצולים, רק עם תשע שנים של נקיון ומפוכחות מינית, ובעיקר ניצחון גובר והולך על התאווה.

אחת הנקודות שמאוד הזדהיתי איתה בדברים שלו היתה הרעיון של "אפס סובלנות לתאווה". אבל לפני שאספר על הנסיון האישי שלי עם כך, חשוב להדגיש שלמרות שהמטרה היא אפס סובלנות לתאווה, לא מדובר על שלימות בשום פנים ואופן, אלא על תהליך. עצם הרעיון יכול לבלבל כאילו האימוץ שלו פירושו שמעכשיו ולהבא אני הופך לצדיק שלא מתמודד יותר, או לאחד שכל התמודדות מסתיימת בניצחון גמור, אבל למעשה מדובר על משהו אחר לגמרי. הרעיון של אפס סובלנות לתאווה הוא האידיאל אליו אני שואף וכלפיו אני בודק את עצמי, אבל במציאות אני אדם לא מושלם שאלוקים ברא כך שאני מתמודד ואמשיך להתמודד כל החיים, וכל זמן שאני מתקדם בתהליך - אני נמצא במקום בו אלוקים רוצה אותי.

אז מה זה בכל זאת אפס סובלנות לתאווה? זה אומר שמבחינתי הבעיה איננה אוננות או צפיה בפורנו או מה שזה לא יהיה, אלא הבעיה היא עצם השימוש בתאווה, גם אם מדובר רק על מבט ברחוב, ואפילו אם מדובר רק על כך שאני נותן לעצמי להתאוות בתוך הראש שלי. הנקודה היא שתאווה היא רעל עבורי, ולמרות שהרבה רעל יהרוג אותי יותר מהר מאשר קצת רעל, אבל גם קצת רעל יגרום לי למות (אולי רק אסבול יותר מהאיטיות של התהליך). במילים אחרות, הכוונה היא להעביר את המטרה המסומנת מ"מין" או "אוננות" למושג אחר שהוא "תאווה".

כואב לראות חברים שנמצאים בתכנית ונקיים מבחינה טכנית, אבל הם ממשיכים לצרוך תאווה. זה לא כיף לראות אנשים שממשיכים לסבול למרות שהם משתתפים בקבוצות ועושים הרבה עבודה על עצמם, אבל הרבה פעמים הבעיה היא בעצם הסובלנות שהם מגלים כלפי השימוש בתאווה. זה דומה למכור לסמים קשים שממשיך לצרוך סמים קלים, ולא מבין למה הוא לא מרגיש טוב יותר, הרי הבעיה המרכזית שלו נפתרה! אבל למעשה הבעיה שלו היא עצם העובדה שבכל פעם שקשה לו הוא בורח אל מה שיספק לו הקלה במקום להתמודד, ואין הבדל מהותי בין סמים קשים לסמים קלים.

תאווה היא תאווה, ולא משנה באיזה צורה וסוג אנחנו צורכים אותה. זה קצת כמו החידה לילדים ששואלת מה יותר כבד: קילו נוצות או קילו ברזל... בסופו של דבר קילו זה קילו, וההבדל הוא רק שצריך נפח גדול יותר כדי להגיע לאותו קילו. תאווה זה שימוש, ושימוש פירושו סבל. השאלה האם אנחנו עושים את זה בכמות קטנה אבל עוצמתית, או בכמות גדולה ופחות קשה היא לא מהותית.

לכן, אם אנחנו רוצים מפוכחות ואת הרווח שיש לחיים של החלמה, אנחנו חייבים לשאוף לאפס סובלנות לתאווה.

אישית, כשאני בדרך לפכחות, אני באיזהשהוא אופן מפחד מכל דבר הכי קטן שעלול לעורר לי את התאווה. אני הולך ברחוב, משתדל לא להסתכל על נשים אבל חושש שהקול שלהן יעורר אותי. באיזהשהוא אופן כל אישה (או קול שלה...) היא פצצה מבחינתי.
אני לא בטוח שזה נכון לפחד, כי באיזהשהוא אופן זה יותר מעלה אצלך את הבעיה. אבל אולי זה טבעי ועם הזמן כשאני אלמד להיות חזק יותר עם עצמי אני אוכל ללכת בחופשיות אמיתית (כמובן לשמור את העיניים, אבל לא לחשוש מדברים שלא תלוים בי כמו לשמוע וכיו"ב)
אוסיף משהו שכבר כתבתי בערך, שאני שמח שאם אני תקוע על המחשב כל הלילה זה פה ולא בדברים אחרים חס וחלילה.
בהחלמה לנו
לילה טוב

שלום סוד! בעקבות הפוסט התעוררה לי שאלה. האם יהיה נכון לאפס את ספירת הנקיון עבור מעידה רצינית אך שלא הגיעה לנפילה? מה היעד כאשר אני הולך על כל הקופה בנושא? האם לא כדאי להתחיל עם משהו ואחר כך לעבור לעוד?

זו גם שאלה שעלתה אצלי. האם אחרי תקופת מפוקחות כדאי לסמן מטרה יותר גבוהה כמו לדוגמא להסתכל על מישהי ברחוב וכאשר זה קורה לאפס את הטבלה כאילו זו נפילה אמיתית

החשש הוא שזה יוביל לסוג של יאוש שבאמת יגרור נפילה אמיתית...

אנחנו חלשים מול התאווה, יש הגדרות של נקיון ותו לא, מנסיון משל חברים כשמאפסים על מעידות זה הביא להתרסקות, חזקו ואמצו.

תודה רבה סוד. שנזכה. ולגבי השאלה האם להתחיל מחדש אחרי מעידות אכתוב שישנן גישות שונות. מצד אחד באמת כמו שכבר נכתב למעלה לספירת ימי הניקיון יש אנרגיה מסייעת ולכן לא כדאי להתחיל מחדש כל הזמן וצריך שיהיה גבול גם למה שניתן לעשייה בתחילת דרך, מצד שני זה בדיוק העניין: אם ספירת הניקיון היא העיקר, סוג של "צבירת ימים" שיהיה לי נוח "לספר" עליהם אז זה עצוב. כי אין יותר כואב ממי שאומר משהו שהוא עצמו יודע שזה לא הסיפור.

לטעמי מעבר לכללים "הציבוריים", את עניין הניקיון רצוי ללבן לעומק עם אדם קרוב (ספונסר), שמלווה את התהליך האישי במשך זמן. הניסיון שלי הראה שמה שטוב לפלוני הרסני לאלמוני. יש מי שלהתחיל מחדש בשבילו היה הדבר הנורא מכל וכשהוא קיבל על עצמו שבפעם הבאה שהוא "יבקר שם" הוא יתחיל מחדש זה העמיד אותו על הרגליים.

הכרתי גם חברים "נצלו את ההנחיה שלא להתחיל מחדש כדי לסגל לעצמם את היכולת להמשיך לפעול על תאווה "בלי ליפול", ובעצם הם היו משומשים שהצהירו על נקיות. נתקלתי גם בכאלו שהתחילו כל הזמן מחדש, ואמרו לעצמם "אם כבר אז כבר", הרי ממילא אני לא נקי.. וגם פה, יש עוד צד: אז מה, "נאפשר" לבנאדם לחגוג? העיקר שיוכל לומר אני נקי כך וכך..

בדרך כלל אני שואל את הפונה "בשביל זה באת"? זה מה שאתה מחפש?! ומנסה לכוון אותו לקראת ניצחון גובר והולך על תאווה. נכון, לכל אדם הקצב שלו, אבל ההחלמה צריכה להראות קו עליה. אם "המעידות" חוזרות ונשנות ואין שם "בשורה חדשה" כנראה שהאנרגיות לא פונות להחלמה.

בהחלמה.

תודה חברים על התגובות והדיון.

אצטרף לדברים של אסירותודה, אבל אוסיף זווית אחת נוספת. השאלה היא לא "האם אני נקי או לא" וגם לא "כמה ימים אני סופר". השאלה היא האם אני אכן מתקדם ב"ניצחון גובר והולך על התאווה".

יתכן שחבר מועד מידי פעם, אבל באופן כללי הכיוון שלו הוא של ניצחון גובר והולך, ולכן איפוס הספירה לא יהיה נכון עבורו. לעומת זאת יתכן חבר שהוא מועד רק לעתים נדירות, אבל הכיוון הכללי שלו הוא יותר ויותר שימוש בתאווה, ולכן עבורו יתכן שעדיף לאפס, כי הספירה במקרה הזה היא עושר השמור לבעליו לרעתו.

אבל כמו שנכתב כאן - זאת החלטה אישית שצריכה להיעשות בהתייעצות עם הספונסר.

דבר בעתו מה טוב.
לפני כשבוע אחרי ימים של מעידות שוב פעם עשיתי פעולות של צעד השלישי ובשיחה עם ה' קבעתי שעלי להפנים שוב פעם שאינני יכול לגעת בתאווה ונכנעתי וקיבלתי את העובדה שכאדם אלרגי לתאווה אין באפשרותי לגשת למחשב בלתי מוגן כדי לבדוק דברים נחוצים ותמימים. ב"ה עברו עלי ימים טובים.
היום שוב התחלתי להרהר ולגשש האם ניתן לפרוץ חסימות. נזכרתי בשיחה שהיה לי עם החבר אודות צעד השלישי והלילה בשובי מהלימודים ניהלתי שיחה עם ה' בדרך, באמצע הרחוב כדי להודות בחוסר אונים ולהפנים שעלי להכנע ולהבין שאינני יכול לגעת בתאווה. כך הבנתי מושג שהועלה כאן "אפס סבלנות לתאווה" - חד משמעית, אינני יכול לטעום טיף טיפה של הכוס הראשון, זה לא בשבילי כי אני אלרגי לתאווה, או שאני אקבל את זה או שאלך לאבדון.
יום מחלים לכולם

זה קצת מלחיץ לחשוב על זה. (נקיות לנצח) מצד אחד עובדים "רק להיום" מצד שני "אפס סובלנות" צריך למצוא את הדרך האמצעית?

זה פשוט מאוד - רק להיום יש לי אפס סובלנות לתאווה.

אוהבים, מקפיץ