אבקש לפתוח באסירות תודה לאלוהים אוהב שהביא אותי בכ"א אייר תשע"ה לידיעה שהשד הפנימי ששוכן בתוכי הוא בעצם בעיה מאובחנת ומוכרת, ושיש תוכנית אשר מציעה דרך שבכוחה האלוהי לחולל פלאים ולהצעיד מכורים-לתאווה על דרך של החלמה ושפיות.
אלוהים החליט שאפול פעמיים נוספות מאותו יום. ורק להיום אני אסיר תודה שאלוהים, ספונסר, חברים עזרו לי לגדול מהנפילות הללו.
כשהגעתי לתוכנית, זכיתי ל157 ימי נקיון רצופים. אבל לאט לאט, הימים הללו היו אמנם נקיים, אבל מלאי סבל. טינות עזות על אשתי, שאמנם לא פרצו החוצה לעברה, אבל בערו בפנים.
אני זוכר ששיתפתי את אחד החברים הוותיקים האהובים שליווה אותי בטינות הללו. "צעדי 4" קראתי להם, אבל הם בעצם היו יותר שלשול-אגו מאשר צעד 4. הוא ניסה לכוון אותי לשנות גישה. וההכוונה הזאת הלכה ונעשתה ברורה וחריפה יותר ככל שהמשכתי לשלשל אגו: אתה חייב לשנות גישה, כי לא תחזיק מעמד ככה.
ולא החזקתי מעמד. אני זוכר שאמרתי לו: איך? איך?? איך לעזעאל אני משנה גישה פה. אני לא מצליח. אני שונא אותה!!!
הוא הציע לי לקרוא את הקטע בספר הלבן "המפתח הוא אני", וקראתי, אבל פשוט לא הצלחתי להבין באמת.
אחרי הנפילה הראשונה – שבאה אחרי שבוע מתמשך של קריז מלא מעידות וחוסר כנות פנימית – משהו בי זז. החלפתי ספונסר. ומשהו בגישה בתוך הבית התחיל להשתנות. ואז באה הנפילה השנייה – שהייתה הזויה, כי היא באה "משום מקום". חמש דקות של שיטיון, ואיפסתי.
ואז באמת משהו בגישה שלי השתנה, אני מרגיש את זה. רק להיום. ואני אסיר תודה על זה.
פתאום הבנתי כמה דברים.
ראשית, שאני מאוד מאוד מאוד לא רוצה לחזור לשם. לימי השימוש הארורים.
שנית, שאני חייב להיות רציני בהחלמה ולהתקדם בצעדים. שאני חייב לוותר ולהיות כנה בזה. שעם כל הכבוד, לבד אני לא יכול זה חזק ממני, התאווה. כן, אני חיית אינטרנט. כן, זה הביא לי המון תועלת בצדדים החיוביים שיש בעולם הזה של הנט. אבל רק להיום, בגלל המחלה שלי, אני לא יכול להשתמש בכלי הזה שאנשים נורמליים כן מסוגלים בלי בעיה. אני יכול לפתוח דפדפן רק לצורך נקודתי, ועם פתיחת מעגל בכל פעם.
שלישית, פתאום הרגשתי שהמפתח הוא אני. לא משנה מה אשתי תעשה, לי יש את היכולת לבחור כיצד להתייחס לזה. לפתע אני מוצא את עצמי אומר אל ליבי בכל מיני הזדמנויות בהן יכולתי לבחור להאשים אותה: רגע, אבל יש לה זכות להתנהג איך שהיא התנהגה. מי אני שאקבע לה איך להתנהג?! שאני צריך לזכור שגם לה יש פגמי אופי, ושגם היא טועה, ושזה בסדר. ושכמו שאני אוהב חבר בתוכנית ואני סולח לו ומכיל אותו, ובטח לא שופט אותו (איך אשפוט אותו בלא לשפוט את עצמי?), כך גם אני יכול להכיל את ההתנהגות שלה, ולקבל אותה.
רביעית, כמו ששמעתי במסר הזוגי בכינוס, בשלב מסוים נ. החליטה שהיא חייבת "להתאבד על התוכנית". ואז בא הנס. וגם אני צריך. אחרת אהיה במיץ של הזבל.
ואיזו הקלה אני חש בשבועות האחרונים! איזו שלווה! ואוו! אסירות תודה, משהו שלא חוויתי מעולם.
אני עדיין מכור. אני עדיין עם אובססיות מטורפות. אני עדיין מתמקד בהיום כי אני באמת לא יודע מה יהיה איתי בעוד דקה. כן, אני יכול ליפול כל רגע. אני מבקש מאלוהים אוהב שישמור עליי נקי ויתן לי לסיים את היום הזה נקי ושפוי.
