בשבוע שעבר גיליתי שאני מפחד שה' יסלח לי.
כלומר, אני מתפלל "סלח לנו", ומכה על חטא בווידוי, ויום כיפור מצליח לחלץ ממני דמעה או שתיים. אבל עמוק בפנים אני מרגיש שהרבה יותר טוב להישאר אשם מאשר לזכות בסליחה. כמובן, ה' לבדו מחליט אם יסלח לי או לא, אבל יש לי בחירה האם להיפתח לסליחה שלו. האם לתת לה לחדור לתוכי, ליישר את כל המעקשים, להיפטר מרגשות האשמה ולאפשר לעצמי לפתוח דף חדש במערכת היחסים עם ה'. וזה נכון גם ביחס לחבר, בן זוג, או הורה – אני עשוי לבקש סליחה מתוך צער נורא ותחושת אשמה מצמיתה, אבל כשהסליחה מגיעה מהם, לא לתת לה להיכנס פנימה.
הרבה יותר נוח להישאר עם רגשות האשמה.
מה?!
כן.
כי אני תופס את עצמי כאדם אחראי, בעל יכולת, שולט במעשיו, מקבל אחריות על שגיאותיו ומשלם עליהן. בעצם אני לא אמור לעשות טעויות בכלל, ואם הן קורות, זו תקלה איומה ונוראה, וחריגה מהסדר הנכון שבו אני כאמור לא עושה טעויות בכלל. עקרונית אני מושלם; זה רק עניין של זמן עד שהעסק יתברר סופית ואוכל להיפטר מהמכות הקלות בכנף.
ומה יקרה אם אאפשר לעצמי להיסלח? פירוש הדבר שאני מודה שבעצם אני חסר ופגום. שאני לא מסוגל לשאת באחריות למעשיי. שאני טועה ובגדול, ושזה לא "במקרה" אלא טבוע בעצם מהותי, by design... ואז מה אהיה? בסך הכל רכיכה, טיפה סרוחה, כחציר יבש וכציץ נובל. במצב שכזה אאלץ לוותר על החלום להסתדר לבד, ולבקש עזרה מאחרים, או מה', ה' ישמור...
לעומת זאת, אם אמשיך לשאת את רגשות האשמה בגאון, פירוש הדבר שלא ויתרתי, שלא נכנעתי למחשבה שאני לא מושלם. נכון, זה כבד המשא הזה. אפילו כבד מאוד. הוא גם מכריע אותי מדי פעם וגורם לי לאבד כל רסן – כי הרי מה ההבדל בין משא של שני טון למשא של שני טון ועוד קילוגרם אחד... אבל עדיין עדיף לי לשאת אותו ולא לתת לסליחה לחדור פנימה. לא לאפשר לעצמי להיסלח. בינינו, כשהמשא כבד זה גם תירוץ טוב לעייפות כללית. כבד לי לעזור לחבר; כבד לי לקרוא סיפור עם הבת שלי; כבד לי לטפל בגוף שלי; כבד לי לחייך – תגידו, אתם לא רואים כולכם שאני עובד קשה? אני לא רכרוכי כמוכם! אני מכיר בטעויות שלי, מתמודד! לא מתחמק...
לכן הרבה יותר נוח להישאר עם רגשות האשמה. לכן אני מפחד שה' יסלח לי.
אלא אם כן...
אלא אם כן אבין שהתדמית שיצרתי לי בשלב מוקדם כלשהו של החיים כבר לא משרתת אותי. פעם זו הייתה חליפה מבריקה ומהודרת, שאיפשרה לי להוציא מעצמי את המיטב, אבל היום זה שריון קשקשים לוחץ ומגביל, קטן ממני בכמה מידות, שבקושי אפשר לזוז אתו. "אני" ו"התדמית שלי" שונים זה מזה. "אני" לא מוכרח להיות כבול למיטת סדום של התדמית שלי. וכששואלים את אותו "אני", אז הוא דווקא סבבה לו להיות נזקק, להיות חלקי, להיות חסר. זה בכלל לא מרתיע אותו להיסלח. אדרבה, זה מעניק לו את הדבר שהוא הכי אוהב – להתחבר מחדש אל מקורו...
* * *
מעשה בר' אשר פריינד שפעם אחת בא אליו יהודי פלוני לקבל ברכה. הרב שאל אותו מה מצב הבריאות? והוא ענה, ברוך השם, השם עוזר.
ומה עם הפרנסה ושלום הילדים?
"ברוך השם. השם עוזר לי".
נענה ר' אשר ואמר:
"אבל לי השם לא עוזר".
נדהם האיש ואמר לר' אשר. "מה? לצדיק כמוך ה' לא עוזר?!"
ענה לו הרב בחכמה:
לי הוא לא עוזר, כי הוא עושה את הכל!...
(מתוך הספר "ר' אשר", עמ' 92)

תודה אדם יסודו. אין לך על מה לבקש סליחה. לי נוח עם השם הזה, ואין לי כוח להסביר למה. אבל אני רואה שהוא מושך הרבה תשומת לב. אחשוב לשנות אותו.